האורלוגין בראש לי מתקתק.
אמתחת הלב, המודע, רק צועק.
לראות את הנהרה היא אפתה,
עכשיו מגיסה לבה וכל הזמן בוכה.

אני מסתכלת עליה, ומתענה.
רק כאב בוקע מתוך ליבה.
הסוף מתקרב, הספינה רק עוגנת,
מסתגרת, מבכור המוות פוחדת.

אם תלכי אשאר לבדי,
עצים קמלים ישארו וכך גם אני.
קמושים אותך עוקצים מכל עבר,
ואת כבר מעבירה את אותו הכתר.

ופתאום את הולכת...
לא נשאר לי שום דבר,
גם אני כאן, את זוכרת?
אולי שכחת, אבל מאוחר מדי...
                                  עכשיו כבר קר.