שלמה הניח את העט, ונאנח בהנאה.
הוא תכנן פרישה שלווה מתפקידו הרם כדיקן הפקולטה למדעי החומר.
אולי לכתוב כמה חיבורים חסרי שחר ונטולי ביסוס עובדתי לגבי
פיזיקה נוקלידית כדי להטעות את האנושות בעניינים שנראו לו
חשובות, ולבלום את סוסי הידע הנוגסים מסתורין מן העולם
ומפשיטים אותו מקסמו כנער יפני מלא זימה שחברתו נעתרה לו
לראשונה.
מדוע יפני? טוב, לא היה לו ספק שאם מישהו מוביל את האנושות
למציאה-אובדנה זה, מקורו ביפן. מקום בו השאפתנות רוכבת על
אופנוע במהירות מסמאת עיניים לכיוון התגלית או קיר המוות הבא.
יפן. הוא קרא עליה פעם. כ"כ הרבה המצאות. כ"כ הרבה התאבדויות.
כ"כ הרבה התאבדויות של ממציאים.
כמו זכר הגמל שלמה, בוקעת מתוכם המצאה אחת, שיא יצירתם, ולאחר
מכן הם מושמדים מבפנים ע"י עצמם.
והוא יפסיד ליפני הזה, שבטח גם  יהיה צעיר, מהסיבה הפשוטה
שליפני יהיה אכפת מזה. לזה הוא נועד. לזה הוריו הרכיבו אותו
במעבדה שלהם מזרע, ביצית וגנים של כריש. לשלמה לא אכפת יותר.
שלמה רק רוצה לשחק. אבל בגלל שהזדקן ב-80 שנה מאז הפעם האחרונה
בה רצה רק לשחק, נאלץ לשחק משחקים מורכבים בהרבה, כדי להעסיק
את מוחו העצום, מנופח הניורונים.
היפני יביס את שלמה או ימות בנסיון לעשות כן, ואז יפני אחר
יתפוס את מקומו.
שלמה נזכר לפתע בבן-דוד רחוק מאד של אויבו חסר הפנים, הבודהא,
והסתלקותו המפוארת שנודעה כ"ההסתלקות המפוארת" שלו מבית אביו.
הבודהא גדל כבן עשירים רב-זכויות, ולאחר שנתקל בסוגי סבל אנושי
בחווילתו- עובד הסובל ממחלתו, אנשים האבלים בלוויה וכן הלאה,
ארז את עצמו והלך להסתגף ביערות.
וכך במשך שנים הבודהיזם נתפס במערב כדת שתכליתה סיגוף. זה כי
לא תירגמו למערב את החלק השני בסיפור.
את נואשות הבודהא מסיגוף למען אורז טבול בחלב, ואושר פנימי.
יש החושבים שהזיקנה תכליתה הסתגרות לתוך עצמך עד שאתה קורס,
כמו סופרנובה, מותיר אחריך חור שחור ששואב מספר ימים לאחר מכן
גם את רעייתך, שתחייה. שלמה לא רצה להיות כוכב מתפוצץ. רק
להמשיך להיות שלמה עוד קצת. להרגיש את השמש מקמטת את העור שלו
שהוא ממילא כבר לא שומר לחיים הבאים. את העיניים מתערפלות
ומותירות לדמיון את המלאכה הנפלאה של להפוך הכל ליפה יותר, כמו
הפתגם הערבי, הפנים היפות ביותר נגלות לאור ירח- כשחציין נראה
לעין ואת חציין משלים הדמיון. ומאז שראיייתו של שלמה התערפלה,
גופה של רעייתו זכה לעדנה מחודשת, בפיו, בידיו, ובכל מה שעלה
דמיונו לעשות בו שימוש, שעדיין סר למרותו.
הגבר נולד פעמיים. בפעם הראשונה הוא צורח ופורס ידיו לחיבוק
מגונן ותשומת לב. בפעם השנייה, אחרי שהוא מבין שלעולם לא יעמוד
לו יותר, הוא פורס ידיו לתת, שכן העול שמונח על כתפיו מאז
ההתבגרות, הלבטים וכל הטרדה הקשורים בעניין, מוסרים מעליו,
והוא יכול להיות אדם שלם, גם אם חצי גבר.
זה בסדר, הוא היה גבר מספיק שנים. איזה נפלא זה היה יכול להיות
לו היינו חצי חיינו מבלים במין השני, מתחילים מההתחלה, חווים
את גיל ההתבגרות, ומתים כשאנחנו יודעים את שני צדדי הסיפור.
שלמה נשכב על הדשא.
השמש חורכת בעיניו והוא עוצם אותן בהנאה. כשהצהוב-צהוב הזוהר
הזה מאיר לו הישר לתוכו.
היד מלטפת את הכרס שמלאה שתייה, ואלפי ארוחות שאכל בחופזה
באוטובוס בדרך לאוניברסיטה כשעוד היה סטודנט תפרן לפיזיקה,
ובדרך חזרה מדירת המתרגלת שהיה שוכב איתה בזמן שדליה הייתה
בדיכאון הפוסט-לידה שלה,
הרגליים, עדיין עובדות. עשר אצבעות בידיים, עשר אצבעות
ברגליים.
הוא זכר שפגש את אבא של דליה ולחץ לו את היד, ואבא שלה אמר
בבוז: "מה זה, זה ידיים של בחורה!" ומחץ לו את האצבעות. שלמה
הצטמרר כשנזכר בהלוויה שלו. איש ענק הוא היה, ועדיין כשירד
למטה, הוא היה כ"כ קטן שמתחת לסדין הזה, שעד היום שלמה מצטמרר
כשהוא חושב על ההליך האפל הזה, שני חרדים בשחור מחברים אותו
למכונות ומרוקנים אותו מנוזלים, והוא מתכווץ כמו בלון שנשכח
ממסיבת יומולדת, ומכוסה בסדין.
שלמה הניח את ידיו על אשכיו ונגע במה שהוא ודילה כבר קראו לו
"האזור המת". לא רבים חיים בשלום כשחלק מהם מת. שלמה ידע שכאלה
שעוברים ניתוח לשינוי מין ומורידים להם את שלהם, לפעמים עדיין
חשים תחושות רפאים באיבר אחר- אליו התחברו קצוות העצבים,
ויכולים לקבל אורגזמה מלחיצת יד, או מסאג' משחרר בעורף.
אבל אצל שלמה לא היו רפאים, והוא בסופו של דבר חדל לצפות להם.
אסור לחיות עם רפאים, שלמה חייך בסיפוק,
ופקח עיניו, השמש נחלשה קצת, כאילו חסה על עיניו, והוא ראה על
המדרכה מולו דמות נשית כורעת ליד אופניים אדומות וקושרת נעליה.
שלמה נדהם לגלות את איברו קם לחיים ונמתח מלוא אורכו עד שהוא
ממש מכאיב לו, כאילו היה בן 16 חרמן שממש טוב בפיזיקה. הדמות
השילה מעליה את כסותה, ושלמה חש כאילו סונוור בשנית.
אין לטעות בעור האדום הצרוב. הקרניים הקטנטנות, הזנב המחודד.
שלמה חייך עת הצל נפל עליו וחש רוח על פניו,
כשהרים ידו לסלק כמו שערה שנגעה בפניו, לא היה עוד.
דליה שראתה אותו קם מהדשא, שוטפת את הכלים ומחייכת לראות אותו
מחייך כילד אל השמש,
הספיקה לראות חיוך של תמיהה על פניו, ושפתיו ממלמלות "גם אתה
יפני?"