[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השעה הייתה שתיים פחות או יותר, יצאתי מהבית בתחושה של אובדן,
אובדן לא ברור, לא איבדתי אף אחד, אולי את עצמי.
הסתכלתי למעלה, השמיים היו אפורים, אדים רבים יצאו מפי. המחשבה
על חורף קר עשתה לי חמים עמוק בפנים, מהלך לי עם המעיל האפור
והגדול שלי, הכפפות הגזורות, הרגשתי את הכפור על הקרחת שלי,
לכן שמתי את הברדס, אפילו שהייתי נראה קצת מוזר עם האוזניות
הענקיות והברדס, החלטתי להשאיר אותו. עברתי את הכביש לפיצוציה
שממול, מבעד לאוזניות יכולתי להבחין ששקט בחוץ, לא הייתה אפילו
מכונית אחת שנוסעת בכבישים שליד הבית, פסעתי פנימה, פתחתי את
המקרר של הרד-בול הושטתי לו 12 שקלים, הבטתי בעיניו והוא בשלי,
ויצאתי.
ככה בשקט בלי לומר מילה, ניסים, המוכר בפיצוציה, רגיל לזה.
שלפעמים אני לא מדבר, רק פוסע פנימה לוקח רד-בול משלם ויוצא.

כשהלכתי לכיוון הפארק שליד הבית, לשטחים הפתוחים כבר הרגשתי את
הקור, היד שהחזיקה את הפחית איימה לקפוא, למרות הכפפה הבלויה .
הגעתי לצד החומה הגדולה, זו שמפרידה בין הבריכה של בית הדיירים
שגרים בבניין הגבוה לבין החניון הענק שלפני הפארק. הבטתי מעלה
לשמיים, העננים התחילו להצטבר בכבדות, המחשבה על גשם זלעפות
מקפיא חיממה אותי עמוק מבפנים. הגעתי לנקודה שלי, בין הפארק
לצד החומה. נשענתי על החומה והתיישבתי על המדרכה הרטובה, לוגם
מהפחית ומצית סיגריה. "אני חייב להפסיק לעשן" חשבתי לעצמי.

המוזיקה לא פסקה לרגע, וגם לא דילגה על אף בור מהבורות הרבים
בליבי, כל מילה נוגעת במקום כואב יותר, או כואב פחות. רציתי
לבכות, באמת שרציתי. בשלב מסויים כבר הייתי משוכנע שאפצה בבכי
תמרורים, אך על כמה שרציתי לא יצאה אפילו דמעה אחת.

זוג מחובק עבר מכיוון הפארק לפיצוציה, כשעברו על פניי, יכולתי
לראות שפחדו ממני, טוב אני יכול להבין, לא כל יום עוברים בפארק
ורואים בחור בודד יושב לו מנגד לקיר עם ברדס ורד-בול, חשבתי
לעצמי שהיה מצחיק אם היו מוציאים שקל או שתיים וזורקים לי
אותו.

גשם חזק התחיל

ככה בלי התרעה, גשם זלעפות, ואחריו ברד. ואני לא נע ולא זע
ממקומי.
נספג במים, בקור. רציתי לשאר שם לנצח, להתמזג עם הרקע, שימים
יחלפו ואחריהם שנים, שהעונות יתחלפו.
אני זוכר את החורף של שנה שעברה, ושל השנה שלפניה.
קמתי על רגליי, הבטתי לכיוון השעון שלי, רק כדי לראות ששכחתי
אותו על השיש של המטבח.
"מה איכפת לי מה השעה בעצם" חשבתי לעצמי. והמשכתי לכיוון
הפארק.
ראיתי בחור בשנות השלושים לחייו, נראה מדוכדך, הראש שמוט הצידה
כשהתקרבתי יכולתי לראות את  המבט הריק בעיניו. נראה חסר אונים,
מטייל עם כלבו, ראיתי שהוא חושש ממני בהתחלה, לפי שני הצעדים
שלקח אחורה שניגשתי.
"אתה חושב פעם למה אנחנו כאן?" שאלתי אותו.
"האם בזמן מפולת כובש הפסגות נאחז בגשם?" הוא ענה לי בשאלה.
הופתעתי, חשבתי שכמו כולם יסנן "משוגע" לעברי וילך, אך היה
נראה שגם הוא חושב על דברים ברומו של עולם.

הפארק היה חשוך, לקח זמן לעיניי להתרגל לחושך.

הצעתי לו סיגריה, הוא סירב בנימוס, ממעילו הוציא מקטרת, יכולתי
לראות קצת מפניו לאור הלהבה ממקטרתו. "בן כמה אתה" שאלתי.
האיש סירב לענות, רק הנהן בראשו ומילמל דבר מה.
הוא שיחרר את הכלב שלו ונתן לו לרוץ, הכלב היה נראה ממש כמו
אקרובט בין טיפות הגשם, רודף אחרי שדים ורוחות.

הגשם נחלש


התיישבנו על הספסל הרטוב, מביטים מטה למדרכה הרטובה.
השקט גרם לי זוז באי נוחות.
"חשבת פעם מה אנחנו עושים כאן" שאל אותי.
"הרבה פעמים" עניתי במבוכה. הרגשתי מחנק כששמעתי את השאלה הזו,
מעולם לא חשבתי שמישהו ישאל אותי את השאלה הזו ולא תיהיה לי
תשובה, תמיד התעסקתי והתחבטתי בה, התפלספתי עם עצמי. והנה אחרי
שהכנתי את עצמי כל כך הרבה למישהו שישאל אותי, אני מוצא את
עצמי בלי מילים. כל הרעיונות שהיו לי, לפתע נעלמו, התפוגגו כמו
ההאהבה מליבי.
"חשבת פעם האם תמות?" הוא סינן כמעט בלחש.
פחדתי מהשאלה הזו, צמרמורת עלתה בי, חשתי פחד ממנו.
"אני אמות בסופו של דבר, כמו כולם" עניתי.

האיש סימן לי עם ידיו לזוז הצידה, ונשכב על הספסל הרטוב, הכלב
שלו נעלם. רציתי לשאול אותו אם הוא לא דואג לכלבו, אך הוא נרדם
ולא רציתי להפריע לו.
זרקתי את הסיגריה, האדים מפי התעצמו ככל שהתקרבתי לשטח הפתוח
שלי הפארק, החלטתי לעקוף את הפארק ולהגיע הביתה מסביב,
הסתובבתי , הבטתי על האיש בעודי צועד הרחק משם.
חשבתי עליו ועלה בי "יונה" מיגון של צ'כוב, אמנם סיימתי ללמוד
מזמן, אך שכתבתי את הסיפור פעמים רבות, איני יודע למה אבל
התחברתי אליו מאד. התחלתי פוסע ברחוב לכיוון הבית, הרחוב היה
ריק מאנשים הרעש היחיד שבקע היה מהמזגנים מהקומות העליונות של
הבניין הגבוה, מכיוון שהיה גבוה מאד, המזגן בקומה ה - 14 עשה
רעש כמו של רעם, ההד שחזר מקירות הבניינים השכנים עד למטה,
השיר בנגן שלי נגמר מזמן, החלפתי תיקייה. הפעם זה היה King
Crimson מנגן בעודי שם פעמיי לכיוון הבית. בדרך עברתי על פני
בחורה, שהייתה נראית אבודה במקצת, אולי איבדת את דרכה. הבטתי
עליה היא הסיטה את מבטה, לא מפחד אולי ממבוכה. חשבתי לעצמי, על
מה ששאל אותי אותי האיש. האם אני נאחז בגשם, הכלים שאני משתמש
בהם לא מתאימים. משתמש בסכין שאני צריך כפית, גם זה מאיזה שיר
ששמעתי.

עליתי למעלה לקומה השלישית, נכנסתי בשקט, הבית היה מחומם,
החימום כבר חנק את הבית, הייתי חייב לסגור אותו. כולם ישנים
כולל הכלבים שלי, פתחתי בעדינות את החלון, רק קצת בכדי לא
להרטיב את הספות. הלכתי להרתיח מים בקומקום. "אני מאבד ימים"
חשבתי לעצמי, לא מצליח לזכור מתי בפעם האחרונה אני ועדי
דיברנו, השעה כבר הייתה אחרי שלוש, ידעתי שאין לי סיבה לקום
בבוקר, לאחרונה לא הייתה לי אף סיבה לקום בכלל. רציתי לראות
האם קיבלתי הודעה, או טלפון. אלינור התקשרה אליי מספר פעמים.
אני לא חפץ להחזיר לה טלפון, המחשבה שעברה לי בראש הייתה
שלעולם לא אדבר איתה שוב, הכל היה נראה לי מוקצן לפתע. חשבתי
שאולי כשאמא שלי תטוס, אני אשבור את הבית הזה, את כל התמונות
האלו. פתחתי את אלבום התמונות המשפחתי שלי, למרבה הפתעתי ראיתי
את כולנו, אמא, אבא, וארבעה אחים. "אנחנו 1990" זו הייתה הפעם
האחרונה שלנו כמשפחה. המים בקומקום הספיקו להתקרר לחצתי על
הכפתור שנית, ופסעתי בשקט לחדר של אחי הגדול, הוא כרגע בהודו
כך שהמחשב שבחדר משרת אותי היטב, חיטטתי באחת התיקיות ושלפתי
את התמונה האהובה עליי, תמונה שלך. רציתי להדפיס אותה, אבל
אמרתי שלעולם לא מגיע לראות אותך, את שלי. שמעתי את הקומקום
קופץ, וחזרתי בשקט למטבח. מוזג את הקפה מוציא את החלב.
ישבתי במטבח, מצית עוד סיגריה.
"אני חייב להפסיק לעשן" חשבתי לעצמי.
לוגם מהקפה, מסיים את הסיגריה. פניתי לחדרי, הסתכלתי על הבית.
"איזה שקט" חשבתי לעצמי, בעודי סוגר חזרה את החלון שלא ירטבו
הספות.
סגרתי את הדלת בחדר, התמונה של ג'ים הייתה עוד על הקיר, הרצפה
הייתה רטובה, גם האורגן הישן שעמד מתחת לחלון. לא נשארו בי
כוחות לטפל בזה כרגע. נזכרתי בבורות שבלב, שמתי פינק פלויד שוב
במערכת, מביט על התקרה בחושך המוחלט. העיניים התחילו להתרגל
לחושך די במהרה, וצלילי המוזיקה נתנו לדמיון שלי לעשות צורות,
הכל בשחור לבן, אין אור, אפילו לא קרן אחת.
תמונות היו בראש, פותחות בורות חדשים בליבי, העצב שגאה בי היה
מהמם, הייתי בהלם מוחלט. רציתי למחות דמעות, רציתי להרגיש את
הפנים מתייבשות מהמלח, רציתי להרגיש את האף סתום, את הגרון
נחנק, אך לא יכולתי לבכות. לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות, לא
כרגע.

הפלאפון מצלצל

"מי מתקשר אליי בשעה כזו" חשבתי לעצמי. אלינור שוב, אני לא
עונה, אני רוצה למות לא לענות, שהפלאפון ימשיך לעד, שאני אשכב
ואביט בצורות בשחור לבן על התקרה.

פשוט להיות שם .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שיטה מס' 11 -

20 ס"מ.



"100 דרכים
לראות שדיים"


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/05 12:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי זילברשטיין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה