"לסבית? מה לסבית?"
"לא יודעת, את נראית לסבית"
"מה זה נראית? איך לסביות נראות בכלל?!"
"אל תשאלי אותי. ההליכה, הלבוש אני מניחה."

ותוך כדי שהיא מתרחקת אני מהרהרת לעצמי וחושבת, אולי זה באמת
נכון?

התקופה: כיתה ח'.
המקום: בית ספר.
הסיטואציה: הפסקה.

אני הולכת בין עשרות התלמידים את הדרך הרגילה שלי מהכיתה לחצר.
בדרך נתקלת במורים, בחברים וחברות עד שאני מגיעה למקום שלנו.
מתיישבת וכרגיל מוציאה את המיני דיסק עם 2 מפצלים שאליהם
מחוברים 3 אוזניות מתפצלות.
עכשיו אנחנו יושבות 6 בנות ושומעות מוסיקה.
הדיבורים, דיבורים רגילים. ואני, אני מסתכלת רק על דבר אחד.
עלייה.
היא שם, כלכך יפה וכלכך מצחיקה, יושבת מולי וכאילו זוהרת יותר
מכולן. פעם אחת שהיא ישנה אצלי, התעוררתי מהשמש שסינוורה אותי
מהחלון. קמתי לסגור את החלון ובדרך פשוט נעמדתי והסתכלתי
עלייה. היא הייתה מהממת. הכל יחסי כמובן, מהממת יחסית לבנות
בכיתה ח'.
לא יכולתי להבין למה אני כלכך אוהבת אותה.


המקום: בית.
הסיטואציה: רואה טלוויזיה.

אז אני יושבת שם בחדר שלי, רואה "הכי גאים שיש" ומוצאת את עצמי
במערבולת מחשבות.
אולי גם אני כזאת?
איך יודעים בכלל?
ואז אני מתנערת וחוזרת למציאות. אין מצב. לא אני. ממש לא.

התקופה: כיתה ט'.
המקום: מועדון התאטרון, יפו.
הסיטואציה: הופעה של היהודים.

"וככה זה שאת איתי והחיוך שלך שווה חיים שלמים או שניים..."
אני רואה מישהי, בלונדינית, בערך בגילי, שרה את השורה הזאת,
מסתכלת לי בעיניים ומצביעה עליי בחיוך.
אני מחייכת חזרה. נורא לגיטימי.
שנייה אחרי זה, מגיעה עוד אחת, שיער חום בהיר, בערך גם בגילי.
מחבקת אותה ושתיהן קופצות ושרות.
הן מסתכלות עליי בחיוך מזמין, ואני לתומי מחייכת.
פתאום הן מתנשקות.
ואני, אני בהלם. הלם תרבות. וואו. ממש מול הפנים שלי.
לרגע לא ידעתי איך להגיב. אבל אז הסתובבתי חזרה לחברות שלי
ואמרתי:
"איכס, תראו את שתי אלה הן לסביות!!!"
והן צחקו.

התקופה: כיתה י'.
המקום: בית של חברה.
הסיטואציה: רואות סרט.

הכל טוב ויפה.
הסרט סבבה, החברות סבבה, יש אוכל ושתייה וסיגריות.
אז הלכתי רגע לעשן סיגרייה במרפסת כשאני שומעת מהסלון:
"היי מיכל מה הבאתן לנו את הסרט הזה? סרט על לסביות! פעם הבאה
לא נותנים לכן לבחור סרטים."
חזרתי לסלון והתיישבתי. הסיטואציה הייתה מביכה ואני בהתאם לא
ידעתי איך להגיב. אז צחקתי, צחקתי המון. אפילו הסתלבטתי עליהן
ועל הסרט.
אבל בפנים ידעתי כבר. זה היה ברור לגמרי.

התקופה: כיתה י'א.
המקום: סוכה במרפסת.
הסיטואציה: 4 בנות. שעות הלילה המוקדמות.

"אה, ניצן ורותם מה זה הליטופים האלה?"
"מה רע?"
"לא סתם, בסוף אני עוד אחשוב שאתן לסביות."
"מה מיכל, לא ידעת שאני לסבית?"
"נו מה את עובדת עליי מה קרה לגברבר שלך?"
"סתם נו נראה לך?"

הסיטואציה: כמה שעות אחר כך. 3 בנות. שעות הלילה המאוחרות.

"גילי ישנה?"
"כן היא נרדמה מזמן."
"בטוחה?"
"כן, מה את לחוצה? שימי עליי את היד."

אנחנו שוכבות שם, מחובקות.
שקט.
חום גוף.
פרפרים בבטן.
עיניים נעצמות.

אני נשכבת מעלייה. מחייכת.
"מאמי?"
"כן?"
"אל תבהלי, אני רוצה שתתני לזה לזרום, אל תפחדי. אני רוצה לנשק
אותך."
ואני מנשקת אותה.

עיניים נפתחות.
חלום.
זה היה רק חלום. היא עדיין לידי. ישנה, מחבקת אותי והראש שלה
כל כך קרוב אליי.

ואז הבנתי. אני מרגישה.
זה בחיים לא קרה לי עם גבר. ועכשיו, שאני יושבת כלכך קרובה
אלייה, והיא מחבקת אותי, עכשיו אני מרגישה.

התקופה: יומיים אחרי ועד חודש אחרי.
המקום: כל מקום.
הסיטואציה: תאי מוח נשרפים.

אז התהלכתי כמו גופה חודש, חודש שלם.
לא אכלתי, לא ישנתי, לא דיברתי, לא שיתפתי, לא אמרתי, לא הלכתי
לשומקום. רק ישבתי, סתם ישבתי וחשבתי. הרגשתי שאני משתגעת,
שאני חייבת לספר למישהו מה עובר עליי והרגשתי שאני לא יכולה
לסמוך על אף אחד בעולם. ירדתי במשקל, סיימתי כל יום עם כאב ראש
והתרחקתי מכולם.
כל הזמן עברו לי מחשבות בראש כמו:
למה אני? איך אני מכולם? למה זה מגיע לי? איך אני משנה את זה?
מה יגידו לי? מה יהיו התגובות? מה יהיה עם אמא שלי? אבא שלי?
זה לא מגיע להם.
בסוף החודש הזה, הגעתי למסקנה עם עצמי אחרי הרבה חשיבה והרבה
מאמץ. הסתכלתי אחורה, ניסיתי להבין.

התקופה: חודש לפני החופש הגדול.
המקום: הסוכה במרפסת.
הסיטואציה: אני וגילי מתעסקות בשעווה של הנרות.

"תגידי?"
"כן?"
"את חושבת שמיכל באמת חושבת שאני... אממ... לסבית?"
"לא יודעת, למה?"
"סתם."
"מה סתם? למה את שואלת?"
"סתם נו."
"את כן?"
"ואם הייתי... אז מה?"
"אז כלום. אבל את כן?"
"נראה לי. אני כבר לא בטוחה."

אז סיפרתי לה על הלילה ההוא בסוכה.
פה יצאתי מהארון פעם ראשונה.
אחר כך זה דיי זרם. לאט לאט סיפרתי לניצן ולכל החברות, אח''כ
כבר לא היה אכפת לי שידעו. זאת אני וזה מה שאני ומי שאני. אני
גאה בזה וכבר לא מתביישת. אחר כך באו השאלות כמו: ההורים שלך
יודעים? בבית ספר יודעים? את מחוץ לארון לגמרי?
ופה הבנתי שאני לא יכולה להיות רק חצי בחוץ. אמא צריכה לדעת.
מגיע לה. 9 חודשים סחבה אותי, גידלה אותי כל החיים, אהבה אותי
ותמיד נתנה לי מה שרציתי. אז המינימום זה לספר לה, שתדע.

התקופה: אמצע כיתה י'ב.
המקום: ארומה.
הסיטואציה: אני ואמא אוכלות בארומה.

"רצית להגיד לי משהו?"
"חכי, בואי נסיים לאכול."

מסיימות.

"אוקיי עכשיו את מוכנה כבר לספר לי?"
"לא ממש אבל אני אנסה."
"אני מקשיבה."
"טוב, איך אני אגיד לך את זה. אממ... טוב תיראי. אני... אהה...
אוקיי אני חייבת להיות ישירה כי אין דרך קלה בשבילי לספר לך את
זה."
"מה קרה?"
"טוב אמא, בחצי שנה האחרונה, גיליתי... שאני, איך להגיד,
אממ... לא סטרייטית ויש מצב שאני נמשכת גם לבנות."
(חיוך נבוך, מסתכלת לה בעיניים ומחכה לתגובה)
"ידעתי."
"מה? איך ידעת?"
"זאת אומרת, חשבתי על זה כבר כמה פעמים. תראי, תמיד הבאת בנות
הביתה, אף פעם לא ראיתי אותך מביאה בנים. אני אמא שלך אני רואה
דברים כאלה."
"ו..."
"וזה בסדר גמור מבחינתי. אני אוהבת אותך, את הבת שלי ותמיד
תהיי לא משנה מי את ומה את. אני יודעת שזה לא מבחירה וזה ברור
לי ואני מעריכה אותך כל כך על שסיפרת לי, אני יודעת כמה אומץ
זה דרש.
(עדיין נבוכה ומחפשת איפה לקבור את עצמי)
"וטליה?"
"כן... טליה גם."
"הבנתי."
"וחשבת על ילדים וחתונה?"

כן, באמת זה סוגייה שעלתה בראשי אבל לזה יש עוד זמן.

היום, סיימתי כיתה י'ב, מתחילים החיים האמיתיים.
היום אני עומדת בפני יציאה שלישית מהארון- אבא. וזה יהיה
פרוייקט קשה. עם כל יציאה כזאת אני מוצאת את זה יותר ויותר
קשה.

אז אני רותם, בת 18, בוגרת תיכון אנקורי, לסבית, מחוץ לארון.
שנה, חצי שנה ועדיין לא. ואם הייתם אומרים לי את זה לפני 4
שנים הייתי צוחקת לכם בפנים.