פעם פגשתי מישהו. זה היה אסור, אבל לנו לא היה אכפת.
עשינו מה שחשבנו, מה שרצינו, לא שאלנו אף אחד.  
כנראה שזה היה צריך לקרות. לא פחדנו מכלום.  נסחפנו. רצינו אחד
את השניה.
היינו נפגשים בסתר, בלי שאף אחד יראה, כמו ילדים קטנים שמפחדים
מאמאבא.
זה היה כל הכיף. נתן לנו את הכח להמשיך ולא לוותר. ידענו שזה
אפשרי, אז נשארנו.
מהרגע הראשון שראיתי אותו, הרגשתי משהו, משפט קצת נדוש הייתי
אומרת.. אבל באמת ידעתי שיהיה לזה סיכוי. וצדקתי! היה.
לא הפסקתי לחשוב עליו מהרגע שידעתי שהוא בעניין בדיוק כמוני,
ובניגוד לאחרים.. רק רק רציתי אותו יותר. רציתי שהוא יאהב
אותי-והוא אוהב.
הוא אמר לי את זה בלילה קודר אבל הכל מסביב היה חם..כי היינו
ביחד.
הייתי שיכורה, עייפה, ומה לא... בעיקר מאוהבת.  הוא אמר את זה
בפשטות טוטאלית אבל הרגשתי שזה בא מכל הלב.
"אני אוהב אותך"  -  "אני אוהבת אותך".  ושכבנו.
לא כל כך ידעתי מה קורה והתחושה בגופי הייתה כמעט אפסית.
נהנתי.
זה האלכוהול. זה טוב.
הייתי בתקופה לא הכי טובה, בלשון המעטה. והוא הצליח להפוך אותה
למשהו מדהים. חלומי.
הבנאדם הזה הצליח לשנות אותי, הוא פתח אצלי משהו שאני לא יכולה
לתאר. לא חשבתי שחרא בנאדם כמוני יוכל אי פעם להראות סוג של
אכפתיות כלפי מישהו אחר.
הוא הפך להיות חלק ממני. חלק גדול.

ואני אוהבת אותו.