שבוע שאני לא מפסיקה להשתעל. שיעול חד שחותך את מרכז הגרוגרת
שלי ומשאיר צלקות מדממות. אומרים שזאת דלקת גרון, ברונכיטיס או
משהו אחר שרפואה מערבית מגדירה כ"הצטננות קשה בעקבות שהיה
ארוכה בטמפרטורות נמוכות". איכשהו, בחלום, כשהתרוצצתי בחיוך
בין הרים מושלגים ורוחות מקפיאות, לא חליתי. אפשר לומר שאף
התחסנתי. אולי פשוט הייתי מאושרת.

גוד דם איט, שוב אותו שיעול. אני צריכה לעצור מלכתוב שמא לא
ימצאוני חנוקה על מקלדת מלאת ליחה  ודם. כל שניה שנותרה ראויה
לכתיבה, כל שניית נשימה שבירכת אותי בה זקוקה לתיעוד. אז אני
ממשיכה לשבת מול מסך מהבהב של דף לבן. בינתיים הצלחתי לכתוב
עליו מילה אחת בלבד. מילת כמיהה, בקשה, תחינה כמעט. ממך, אותו
מלאך לבן שלי שאין לו לא פנים ולא שם.

לפני זמן מה פסקתי מלבקש, מלדבר. התקשורת ביננו לוקה בחסר, כך
נראה לי. מאמינים גדולים ממני יגידו שכוכבי המזלות שלנו
חצויים. ובכן, אני לא יודעת מה מזלך אך שלי אזל. יתכן שהיקום
מעגלי וככל שרגעי האושר כבירים יותר כך התהום עמוקה יותר, כמו
סם, כגובה הטיפוס כך עומק הצניחה. או! הארה פתאומית לעת
התבגרות; החיים כסם. אולי שווה שאדם מוכשר ינתח את האנלוגיה
ואף יכתוב על כך מאמרים. לא אני כמובן, הרי עלי מותל עול השרות
הציבורי. אין דאגה, אני אמשיך למכור נעליים.

אני נסחפת. מלודמרטיות יתרה, לא?! זאת האבחנה הפסיכואנליטית,
פסדו- אינטלקטואלית, פוסט-טראומטית, שהדביקו לי מאז נעמדתי על
אותו בול עץ וקישקשתי בשפת זרים. אולי היתה זאת עברית, אך אף
אחד לא הבין. בכל זאת, לא כולנו יהודים בסיביר. ואיכשהו גם
אחרי מליוני ממצאים פסיכולוגיים, תאוריות חדשניות לגבי נפש
האדם ופריצות דרך בתחום התרופות הפסיכיאטריות, אני עדיין בסך
הכל מלנכולית. ילדה עם כל כך הרבה פוטנציאל שהלכה לאיבוד בגלל
שטיפות מוח על הגדלות חזה וקפיטליזם. גוד בלס אמריקה. ובכל
זאת, מי מתיימר להיות אינטילגנט בגיל 21? הרגשת יעוד, מטרה,
משהו גדול ממני וממך. טוב, אולי לא ממך. אני נועדתי לגדולות?!
מצטערת, עלי לעצור. התקפת הצחוק הביאה עמה חבר. השיעול.

תמיד קיוויתי שמישהו ימצא אותי באמבטיה קרה עם זרועות חתוכות
ויצילני ממוות מיוחל. כמובן שהחתך יהיה פלסטי בלבד; להמחיש
בפני האנטגוניסטים את מלוא פשר העצבות שלי. ובכל זאת, הרי בכי
זאת תגובה נשית לסרט הוליוודי וכעס זה אינפנטילי לחלוטין.  אז
מה נותר לי? איך עוד אני יכולה להבהיר את כובד האשמה על
פסיביות, על חוסר תעוזה, על נכות אמביציוזית? הרי הייתי אמורה
כבר להספיק לביים סרט תעודי על המשיח שהגיע במסווה של ילדה
קשקשנית. קומפלקס גדלות, עליונות, איך שלא יקראו לזה. בולשיט
מנוסח היטב, תהיה ההגדרה המדוייקת.

תמונות מצטיירות לנגד עיניי. תמונות של תנוקות כהי עור עטופים
בבדים צבעוניים על גביהן של נשים גדולות עם צמות וחצאית.
תמונות של יערות סבוכים וכוכבים אינסופיים מעל נהר גועש.
תמונות של משאיות ענק ובהם קומקום ונהג. אני לא מאפשרת לתמונות
לזרום לתוך פס קולנועי מתמשך. הבזק אחד מותיר אחריו שעות רבות
של רחמים. רחמים שמובילים לשיפוט שמוביל לביקורת שמובילה
לשנאה. משום מה, המשוואה הנוחה של אנליזה עצמית לעולם לא
מסתיימת בחמלה.

אוקיי, אבל התעוררתי, לפני כשלושה חודשים התעוררתי. כבר הייתי
אמורה לשוב להכרתי, אלמלא בדיחה גסה של היקום שבעקבותה אמנם
נשמתי איתנה אך עיני עצומות. אז נאמר לי כי התה מר ואף אחד לא
באמת אוהב דולסה דה לצ'ה ושבכלליות עדיף כל דיאלקט אפריקאי
מצוי על הכאוס הקסטז'ני. שמעתי את כל הקלישאות המצויות לגבי
בניית עתיד מערבי ואני יכולה לדקלם היטב את הצדקות חבריי לפיק
אפ ברס ומוזיקת היפ הופ. ובכל זאת, אני עדיין בוהה באותה מילה
שרשמתי לפני כשעה, אותה מילה שקיוויתי שתוכל להבהיר לי במונחים
עכשוויים, מונחים פרקטיים, מציאותיים אפילו. שמישהו יסביר לי
כבר מה פשר המילה:
אהבה.