היה זה לילה חורפי, גשום וסוער, מלאה כבר חצי שנה מאז נפגשנו
לראשונה, אך לפני כן מספר חודשים שוחחנו עמוקות דרך האינטרנט,
טלפון. בכל פעם שנפגשנו גופי רעד מתחת לבגדיי ולא מקור, אך הוא
לא ידע. היה לי כה טוב בקרבתו. כמו ששנים רבות לא חשתי כך
במחיצת גבר.

באותו זמן הייתי קשורה בקשר מעיק, אשר לא העזתי לנתקו. כל כך
לא רציתי לפגוע.

עד אותו לילה. לילה גורלי. שנייה של חוסר שליטה שהטביעה חותמה
על חיי לשנים רבות.
הוזמנתי למסיבה. הזמנתיו לבוא לחגוג איתי כך מתוך נימוס. ידעתי
בבטחה שיענה בסירוב בגלל מחויבויותיו המשפחתיות, אך להפתעתי
הוא הסכים. לרגע נאבקתי בין רגש נאמנות לאותו אחד שזנח אותי
בערב מסיבתי בתירוצים משלו, לבין שמחתי לבלות ערב במחיצת גבר
חלומותיי.
אין מילים לתאר איך ריחפתי על ענני האושר כל אותו ערב. חברותי
וחבריי אף ציינו את עיניי הנוצצות.

הסתיימה המסיבה. נו? מה יהיה עכשיו? האם ללכת אחרי ליבי? אחרי
מאוויי? או לשמור על הגינותי כלפי האחר?

ידידי, שעד אותו רגע כך כיניתיו, אמר שרוצה ללוותני לביתי.
בחוץ סערה, גשם זלעפות, ושנינו קצת מבוסמים מיין. נסענו אל
ביתי. הזמנתיו להיכנס. מעולם לפני כן לא העיז לבוא לבקרני
בשעות הערב.

אני חשה כמו נערת טיפש עשרה. רוגשת כולי, באזניי צלצולים,
ואיני מעיזה להסתכל לתוך עיניו שמא יראה את אשר מתרחש בליבי
ובגופי.

הצעתי קפה. השעה הרבה אחרי חצות. בעוד אני טורחת בהכנת הקפה
כשידיי רועדות מהתרגשות ומתשוקה חבויה, ניגש הוא מאחורי חרש.
נצמד אלי ועטף בזרועותיו את גופי. סובבני אט אט והצמיד שפתיו
אל שפתיי. אלוהים, לא יכולתי לעמוד. ברכיי פקו. כך עמדנו ליד
שיש המטבח ליד הקומקום הרותח, לוהטים ומתמכרים לכל התחושות
העולות בנו מבלי לנתק את שפתותינו ולו לרגע. ידיו פרמו את
שמלתי כפתור אחר כפתור, הסיט את כתפיותיי ושמלתי צנחה לרצפה.

קפה הוא כבר לא שתה באותו לילה, אבל ארוחת בוקר קיבל למיטה.
שנים שלא חוויתי ליל אהבים סקסי, סוער יחד עם הרבה עידון
ופינוק, ובאותו לילה ניצתה בי הלהבה, אש אדירה של אהבה
והתאהבות כפי שחשתי רק בנערותי, בכל העוצמה.

וכשטלפן למחרת הגבר שאליו הייתי קשורה, חשתי הקלה כאשר סיפרתי
לו שאיני שלו כבר.
ויכולתי להתמכר ללא נקיפות מצפון לאהבת חיי. שהפך בין לילה
למאהבי.