יום כיפור. אוירה של קודש, של טהרה של ימי סליחה. אני אז אם
לתינוקת שיום הולדתה הראשון חל ביום כיפור. בעלי ואני טרחנו
ערב החג להכין את כל הכיבוד, ערכנו על הדשא את השולחן והכיסאות
כדי שנוכל מיד במוצאי החג לחגוג יחד עם חבריה של בתי ויחד עם
בני משפחותינו לראשונה בחייה את מסיבת יום הולדת. החל הצום.
השקט מסביב מעביר צמרמורת. בוקר. בעלי קם מוקדם כדי לטפל
בתינוקת כדי שאוכל לישון מעט. לקראת הצהרים, החלפתי אותו.
שלחתיו לישון מעט כדי שנוכל למשוך את הצום עד סופו.
פתאום, דפיקה בדלת. נדהמתי. מי בא לבקר ביום כיפור? בדלת חייל
במדים. החייל שואל לשמו של בעלי. עניתי כן. כאן ביתו. בוא כנס.
אלך להעיר אותו. התשתה משהו? עונה לי החייל. אין זמן. פרצה
מלחמה ואנחנו הצנחנים מגוייסים ראשונים, וכבר עלינו לצאת
לחזית.
חשתי איך הצלחת שהייתה בידי צונחת ומתרסקת. בעמקי בטני זוחל
הפחד.
ניגשתי להעיר את דני. אמרתי לו באו לגייס אותך. לך תכין את
הדרוש.
בינתיים השתלטתי על עשתונותיי והתחלתי להכין לחייל ולבעלי
משהו, לאכול הרי לא ייתכן שייצאו למלחמה בעוד הם צמים. הכנתי
סנדביצ'ים וטרמוס עם קפה, הכנסתי מעט עוגיות וסוכריות. אט אט
ראיתי דרך חלון חדרנו על השביל הראשי, צועדים בחופזה, עוד
חברים לובשי מדים שגם הם נקראו. נותרתי לבדי. המומה. מבוהלת.
חיבקתי את בתי ומתוך דחף לחצתי על כפתור הרדיו. לא האמנתי
למשמע אזניי. יום כיפורים. הרדיו משמיע הודעות. נקראות סיסמאות
ברצף. את יום הולדתה הראשון כמובן לא חגגנו כבר.
עובר זמן. שומעים ברדיו דיווחים על הנעשה בגבולות. לא שמעתי
דבר מבעלי זמן רב. הייתי מותשת מדאגה ומפחד. והתנחמתי לי
בחיבוקים אין סופיים עם בתי הקטנה.
כעבור כחודש בא לבקר אותי חברו של בעלי שמשרת איתו יחד. הבחור
שכרגיל רעשני, מרבה דיבור, והמולה סביבו, ישב בשקט. חיוור היה.
לא דיבר. עיניו כבויות. שאלתי: איפה אתם נמצאים? ענה: בחווה
הסינית. המשכתי לשאול, אך הוא הניד בידו וביקש שלא אשאל. המון
עצב היה בעיניו. נחרדתי, הבנתי שהם עוברים שם משהו איום, עד כי
אינו מסוגל לספר.
רק שאלתי לשלומו של בעלי. ענה חרש שהוא בסדר. התיישבתי לכתוב
לו מכתב, הכנתי חבילה עם עוגות, הוספתי גרביים, תחתונים
וגופיות. הרי לא הספיק לקחת כמעט מאום איתו.
כעבור זמן קיבלתי ממנו מכתב וסיפר שהעבירו אותו ליחידת מרגמות
והוא נמצא ברפידים. באפריקה. לא פירט הרבה עליו, רק חזר עד כמה
הוא מתגעגע אליי ולבתנו הקטנה, והדגיש שדמותה של רויטלי שלנו
שעמדה לנגד עיניו, היא שהצילה את חייו לא פעם.
שבעה חודשים עד שבעלי שב משם. האיש ששב לא היה האיש שהכרתי,
שאיתו התחתנתי. האיש ששב היה כבוי עיניים ושותק. לא נתן לעצמו
לנוח ומיד יצא מהבית, מתוך חוסר שקט. אמר לי שהולך לבקר הורים
של חברים שאינם כבר. משם נסע לבתי חולים שונים בכל קצווי ארץ
לשבת ליד חברים שנפצעו. לא היה מסוגל לעצום עיניו, לישון קצת.
פחד מסיוטים.
עד היום בעצם אין לי מושג מה קרה שם בחווה הסינית, אבל בחושיי
הבנתי שהיה שם נורא.
חיינו לא חזרו להיות כמקודם ולאחר ניסיונות רבים החלטנו שכל
אחד ילך לדרכו כאשר בתנו היקרה שומרת על קורים עדינים של קשר
בינינו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.