יום אחד פתח העצב של שמי את החלון וחייך לעולם. השמחה של השם
שלי ענתה לו: "או... סוף סוף למדת גם לחייך".
"תודה לך שמחה", ענה העצב של שמי, "למדתי ממך המון. ואת, צוהלת
ומרוננת בנפשך, את יודעת להיות עצובה?"
"וודאי שיודעת", חייכה השמחה בפא מלא, "אחרת לא הייתי יודעת
להעריך את הגיל שבשמחה".
"הגיל של מי?", שאל העצב, "של ההיא שם בפינה?"
"כן", ענתה השמחה. "נו, עוד לא זיהית? זו גילי, שעוד לא החליטה
אם להיות עצובה או שמחה. עומדת לה, המבולבלה, ופעם בוחרת בי
ופעם בך".
"אני לא מוצאת את האמצע", היא מייללת לכל סובביה.
"אבל זה אותו הדבר", עונים לה יחד עצב ושמחה, שזה בעצם עצב
שמחה על היותה עצובה.
"כן... אבל...", ניסתה שוב גילי להחניק את הדמעות בפנים,
"לפעמים אני מרגישה שכל מי שקורא בשמי נהנה משמחתי, אבל לי
עצמי היא אבדה ולא נשאר לי כלום, רק עצב מלבדה..."
"אני מנחם גדול, יקירה", ניסה העצב להחניף, "הרי את יודעת זאת,
ומרגישה מאוד נוח בקרבתי..."
"כן", קינחה גילי את אפה, "אתה באמת מגן עליי המון. תודה לך
עצב שאתה חלק משמי..."
"המ..המ..", המהמה השמחה, "ואת הרי ילדה נבונה, את וודאי מכירה
את החוק שרק מה שמכיל יכול להכיל".
"אה..." התבלבלה שוב הילדה, "אה...", הנה היא שוב מסמיקה,
"...לא כל- כך הבנתי...".
"אם לא הייתה בך שמחה אמיתית", לחשה השמחה כממתיקת סוד, "לא
היית יכולה להעניק אותה למי שקורא בשמך".
דממה השתררה בחצר. השמש שיצאה ייבשה את טיפות דמעותיה של גילי,
שמצאה את דרכה אל הסלע במרחבי הדשא הירוק. עצב לימינה, שמחה
לשמאלה - "תודה לכם שמחה ועצב יקרים. עכשיו אני מבינה את
תרומתכם הגדולה לשמי ולחיי".