"המדבר של מלכת הקרח", קרא קשת משלט גדול שניצב לפניו. "קצת
מוזר, מדבר חם, למלכת קרח...".
"לא כדאי לנו לעבור דרכו! זה אמור להיות בלתי אפשרי! הרבה
סכנות!" קטני הזהירה.
באותו רגע עברה קבוצה של רוכבי אופניים.
"הי חברה לאיפה אתם?" גבריאל שאל.
"אנחנו עושים סיבוב מסביב לעולם על אופניים, אנחנו חוצים את
הכול על האופניים שלנו, אפילו אוקיינוסים (עם מכלי חמצן), אבל
בדיוק הגענו לחלק היחיד שלא נעז לעבור באופניים... המדבר של
מלכת הקרח!" אחד הרוכבים אמר.
"אז מה אתם הולכים לעשות?" קשת שאל.
"ובכן עוד 15 דקות אוטובוס מיוחד צריך להגיע לכאן שיחצה את
המדבר כשכולנו בבטחה בתוכו, יש הרבה מקום... אתם יכולים להצטרף
אם אתם רוצים!" הרוכב ענה.
"וואלה מגניב!" קשת אמר.
"נשמע טוב!" גבריאל אמר. "GIVE ME SOME SKIN!" גבריאל וקשת
הדהימו את כולם עם הכיף המגניב שלהם.
"נשמע טוב באמת, אבל אני רוצה לדעת מי נהג מספיק מטורף כדי
לעשות את זה?" קטני שאלה.
"אמ... אנחנו לא יודעים... פרסמנו מודעה והוא היחיד שענה...
אנחנו רק יודעים שקוראים לו עומר ושהוא עשה הכול בחיים שלו...
אפילו אורגיות! הוא היחיד שעבר את המדבר הזה ונשאר לדבר על
זה!"

לפתע נשמע רעש קרקור נוראי והאדמה רעדה.
"או-או!" קטני צעקה.
"גבריאל רעב שוב!" קשת אמר.
"חייב לאכול!" גבריאל צעק "מאנצ'יס!"
"מה נעשה? זה מדבר! אין כאן כלום!"
"אולי אני יכול לעזור?" שטורן הופיע לפתע, מהמעבר הסודי מהמערה
של עידו. "גבריאל? איך אתה אוהב את השווארמה שלך, אני אביא לך
בצ'יק".
"תבורך שטורן!" קטני אמרה, נצמדה לרגל שלו והתחילה לנשק אותה.
"אה... עם... הרבה... טחינה... מהר... אין... זמן..." גבריאל
לחש.
שטורן מיהר לשווארמת שמש ברמת גן. "עכשיו תקשיב לי טוב!" הוא
אמר בתקיפות למוכר. "אני רוצה רק שאוורמה וטחינה. אבל רק
שאוורמה וטחינה, אז שיהיה הרבה טחינה".
"בסדר", אמר המוכר באין עניין.
"שמע!" שטורן תפס בעניבה של המוכר וקרב אותו לפניו. "הרבה
טחינה!"
"אוקי... שאול שים פעמיים טחינה במנה", המוכר  אמר למטבח.
"שמע אחי, אבל רק שיהיה ברור, אם זה לא עם הרבה טחינה אני זורק
לך את זה על הפנים!" שטורן אמר ווריד התחיל לרטוט לו במצח.
כעבור דקה הגיעה הלאפה עם רק שכבת טחינה אחת מלמעלה.
"הי! חדוד! מה אמרתי לך?! הרבה!!! טחינה!!! אההההההה!!!" שטורן
שרק והגיע צבא של חדודים רומאיים שחרבו את המקום ובצעו מעשי
סדום בעובדי המטבח!
"אההה! לא עוד!!! שאול תעשה לו דאבל טחינה!!! דאבל שאול!
דאבל!!!" המוכר צעק.
"בואנה! אתה משתמש בקודים עלי?!" שטורן נגח במוכר ועילף אותו.
אחרי כמה דקות שטורן חזר לחברים עם מיכל טחינה שיש בו קצת לאפה
ושאוורמה. "הנה כמו שביקשת, הרבה טחינה!" שטורן אמר עם חיוך
ומחה זיעה ודם מהפנים.
"אה... מה? מה... זה?" גבריאל אמר בייאוש כשהסתכל על שלולית
הטחינה שהלאפה שלו הסתתרה בתוכה.
"בואנה! אל תעצבן אותי!" שטורן הרים את קולו.
גבריאל התקפל ואכל את כל התערובת המוזרה.

"שיהיה לכם אחלה יום, אנשים יקרים!" שטורן נפרד לשלום וחזר
למערה. באותה דקה הגיע האוטובוס והרוכבים העמיסו את כל
האופניים שלהם על הגג. כולם נכנסו והנסיעה התחילה. ואיזה נסיעה
זו הייתה! עומר הנהג היה עסוק מדיי בלהתעניין בכישורים
המוזיקליים של גבריאל וקשת ולא הסתכל על הדרך. למעשה לפעמים
הוא פשוט היה הולך אחורה ויושב איתם קצת ומדבר, בעוד שהם
מזיעים ותוהים איך לעזאזל האוטובוס נוסע ואיך זה שהם לא
התהפכו. ובכן הם לא היו רחוקים מן המציאות כי אחרי שניה הם
התהפכו וכל רוכבי האופניים מתו.
"אתם יכולים ללכת, אני אהיה בסדר!" עומר אמר מבעד להריסות של
מה שהיה האוטובוס שלו. "מכאן אתם צריכים לנוע ברגל, אני אעבוד
על לתקן את האוטובוס שלי, תאמינו או לא כבר ראיתי אותו במצבים
הרבה יותר גרועים!"
"מה נעשה?" קשת שאל.
"בוא ניקח את האופניים!" קטני הציעה.
"אחלה חשיבה, קטני!" גבריאל הסכים, וכולם עלו על אופניים
והתחילו לנסוע, אבל אחרי 50 מטר במדבר כל הגלגלים התפנצ'רו.
"טוב, מכאן כנראה ברגל..." קשת אמר. החבורה צעדה ובמהרה הם
גילו מה הסכנה הגדולה במדבר. קשת זיהה משהו מרחוק, זה היה
נקודה שחורה. ככל שזה התקרב ככה זה גדל. אחרי כמה שניות הוא שם
לב שזה לא נקודה אחת אלה לפחות 4. במהרה הנקודות הגיעו, אבל זה
לא היה נקודות בכלל! אלו היו דוסים! 5 דוסים שמנים עם זקנים!!!
הם ניסו להצמיד כיפות על ראשי החבורה ולגרום להם לקדש ולהדליק
מנורת חנוכה, אבל גבריאל וקשת נלחמו ובעטו בהם וקטני מעודדת
אותם. על כל אחד שהם הפילו הופיעו עוד שניים, בכל מיני גדלים
וצורות. הם נלחמו ככה במשך ימים על גבי ימים עד שביום השביעי
באמצע קרב כל הדוסים התחילו לברוח. קשת וגבריאל לקחו עוד צעד
אחורה מבולבלים ונתקלו במשהו. זה היה שער ענקי עשוי קרח.
ומאחוריו הייתה טירת הקרח של מלכת הקרח.

"זהו זה אחי! הצלחנו! הגענו!" קשת אמר לגבריאל בהתרגשות. לפתע
נפתח חור במקום שבו הם עמדו, הם החליקו במעין מערה ונחתו בתוך
מה שנראה כמו תא כלא עשוי כולו מקרח.
"וואו תראה! אפילו הטלוויזיה מקרח!" גבריאל ניגש וניסה לפתוח
אותה. "או. קר. אוף! היא לא עובדת!"
"היי? מישהו כאן?!" קשת צעק בפאניקה. "באנו לדבר עם מלכת
הקרח!"
"שקט אסירים!!!" נשמע קול של בחורה.
"מי את?" גבריאל שאל.
"אני וירה, מנהלת משק הבית, ואתם תלמדו את מקומכם, אסירים.
הסגתם גבול ולכן עכשיו אתם אסירים של מלכת הקרח. אסירים לא
מדברים או מתקרבים אליה. אתם תישארו כאן עד שתמותו!!!"
"אבל למה?" קשת שאל.
"כי ככה! עכשיו תהיו בשקט, אני צריכה להכין ארוחה בשבילה".
וירה החלה לבשל, לטגן ולאפות קרח.
אחרי כמה שעות שבהם קשת וגבריאל היו עסוקים בלדפוק את הראש
בקיר הקרח בתקווה לרעיון, נפתחה הדלת ועומר נכנס דרכה.
"מה המצב וירה?" הוא שאל
"אה בסדר", וירה אמרה וסידרה את שערה. "מה לקח לך כל כך הרבה
זמן?"
"האוטובוס עשה בעיות..." עומר גלגל עיניו.
"היי עומר! היי אחי אנחנו כאן!!!" קשת וגבריאל צעקו בתקווה.
"או, היי חבר'ה, אני רואה שפגשתם את וירה", עומר גיחך.
"היי! תוציא אותנו, בנאדם!!!" גבריאל צעק.
"להוציא? אבל מה הטעם עד שהצלחנו לכלוא אתכם?..." עומר שאל
בתמיהה.
"מה?! למה אתה לא עוזר לנו?" קשת שאל.
"זה לא ברור? אני חלק מהצוות הנאמן של מלכת הקרח..." עומר
התיישב והחל לקרוא בעיתון.
"איך הגעתם לזה?" קשת שאל.
"אנחנו אחים מהכוכב טרסילבניה", עומר פתח, "הגענו לכאן ועבדנו
בשביל חדוד בשם פרנק נ' פרטר ואז הבית שעבדנו בו עף לחלל,
ועכשיו אנחנו עובדים פה... הי וירה... הבא נעשה את ריקוד הזמן
שוב פעם...!"
"אה... לא!!!" קשת וגבריאל צעקו בזמן שעומר ווירה קיפצו ושרו
להם. "לא! זה כל כך פאסה!!! אהההה!"
אחרי כמה ימים שבהם החבורה בילתה את זמנה בלחבוט את ראשם
בקירות הקרח של התא, קשת שמע את וירה נאנחת בזמן שהיא רחצה את
מצעי הקרח של מלכת הקרח. "מה קרה וירה?" הוא שאל.
"סתם, שיגרה, אתה יודע איך זה", היא ענתה.
"כן... את יודעת, אנחנו מוזיקאים! אנחנו יכולים להופיע
בפניכם".
"זה הרעיון הכי מטומטם ששמעתי..." וירה אמרה. "רגע, בעצם, זה
לא כזה רעיון רע. האמת, מלכת הקרח אוהבת לשמוע מוזיקאים...
הא...הא... לפני שהיא הורגת אותם!" וירה אמרה, והלכה לעבר
המשכן של מלכת הקרח כדי להודיע לה על הרעיון.
"אוי לא..." קשת אמר. "יכול להיות שהכנסתי אותנו ליותר בעיות
ממה שהיינו! עד עכשיו היינו אסירים, עכשיו אנחנו הולכים
למות!!!"