למה את צריכה לדכא את עצמך?
למה לשאול את כל השאלות האלו, סתם.
מתי יהיה לך גם?
למה את כבר לא שם?
בכל דקה ביום
את שואלת וטורחת לחינם
למה לדכא את עצמך
מספיק יש לך את כולם


הם חושבים שאת עשויה מאבן
בטוח לא שואלת את כל השאלות
בוכה כל לילה ושואלת
חוקרת עד זוב דם
מתי יהיה לך גם?
למה את כבר לא שם?
הם לא יודעים שאת רעה אל עצמך יותר מכולם
למה היא ולא אני, הכי מכאיב מכולם

את השאלות הקשות אני שואלת את עצמי
אל תדאגו לי, כולם
תחסכו ממני, כי אני כבר שם
שואלת, חוקרת, הורגת את עצמי לחינם
עושה את העבודה יותר טוב מכולם
ואני עונה כמו מטומטמת
בלי טיפת הגיון, כך מדקלמת
הרי אני יודעת שהכול לא נכון
אבל לעצמי מותר להכאיב
יותר מכולם


איך החיים כך עובדים
מונולוג חקירה
אכזרית, צמאת דם
משחרת לטרף הקל בעולם
את כל התשובות אני יודעת
ובכל זאת שואלת את עצמי כל דקה
מתי יהיה לי גם?
למה אני כבר לא שם?
נשארת בוכה בלילה
מתבוססת בכאב של עצמי
יודעת את כל התשובות ובכל זאת שואלת
כי לעצמי כך קל להזיק
להאט עוד קצת את התהליך
עד שאהיה כבר שם
עד שיהיה לי גם