זה שמכאיב לי. זה שמחזיק אותי. כולם ביחד אותו אחד. הוא יכול
לערסל אותי חזק ברגע אחד, ולהקיא אותי אל חופיו העבשים ברגע
השני.
תקווה קטנה שצוברת תאוצה, מתרסקת במהירות מאה קמ"ש אל מעקה
הבטיחות, שכמובן לא מחזיק אותה.
חוסר ציפיה הופך לחוסר חיים, חוסר תקווה, והמשך קיום משעמם,
רגיל וחד-גוני.

אכזבות, אכזבות הן אלו שמזינות אותנו, משליכות אותנו אל התהום,
יחד עם התקווה המפרפרת למוות בזרועותינו, ומשם מרימות אותנו
מעלה, אל ההרים רחבי האופק, מקום שם נפתח תקווה נוספת.

כשאני למטה בתהום, אוחזת בידי את כל המחשבות הטובות שהצלחתי
לשמור בדרך למטה, לפעמים אני רק רוצה להשאר שם.
להניף את ידי למעלה לאוויר, ותוך כדי כך להעיף את כל הדברים
הטובים שהצלחתי לשמור.
לצעוק לאלוהים, לבעוט בעצמי, לעשות Delete על כל האנשים שעברו
בחיי, ולהתערסל בתוך גופך העירום.
להיות במקום הכי עוטף והכי מנוכר לרגשות שיכול להיות בכל
העולם.
אני אוהבת אותו, הוא זה שמחזיק אותי, כולם ביחד אותו אחד.