דווקא כשהזכוכיות הוציאו ממני
דם שהשקה אדמה חורפית
עם ריח של התחלה ושל
אמצע
ושל עכשיו,
כל התלתנים נראו כאילו
צמח להם עלעל רביעי
[ואולי בדם שלי בכל זאת
נותרה טיפה אחת של מתיקות
ושל יכולת לנשוםלנשוף
בלי
להתעייף]
ובכיתי בתוכי תראו
כאן אושר
מעל הגגות המוצללים
והקרניים השבורות.
פתאום
כל גרגרי החול
שבתוך מעטפת הזכוכית הישנה
המכסה אותי,
רשרשו בחיוך
וחיבקו

מבפנים.

תראה את החתול הזה. הולך
על גגות בתים רטובים
מגשם,
והפרווה שלו יבשה
ומחייכת: השמש יצאה
לכמה רגעים.
תראה איך הוא לא מפחד
ליפול למטה
כי אחר כך לקום
ועכשיו שמש
וליפול זה קטן וקצת
ורגיל.
ועכשיו שמש.

אני מאוהבת בגגות
של העיר הזו. אדומים
ומתפוררים לרסיסים
ובכל זאת, בימים של עננים
אפורים ושמש
אנמית,
אני רואה אותם נשארים שם,
לא עפים ברוח.

והאדום שלהם משקה אותי. מתפורר
והופך בתוכי לגרגרים
ובקבוקים שלמים
שטים בים.

תראו כאן אושר.
מיד יבול
ויתפורר
אבל אני רוצה למצוא ולדעת
שמכל הנשיפות והאוויר
ותשומת הלב המוגזמת,
סביון-סבא יעוף ברוח
ויצמחו עוד הרבה כאלה
צהובים של אביב.
פעם אני אתן אותם לאיזה איש זקן
מול החול בים
ואגיד לו סבא,
זה במקום התלתנים שהשארת
במקום רחוק. גם כאן
צומח.

אחר כך אני אטפס
על הר רחוק מלא בחול
טובעני
אולי ירד לי קצת דם אבל
אני אחייך.