"את", תיקנה אותו שוב. "לא אתה, את".
"הכל בגלל חברה שלך, ענבל" טענתי. "אמרת שזה נורא חמוד,
שמדברים אלייך בגוף זכר אז התחלתי עם זה, כי גם אני חמוד ואני
צריך לקבל את המאפיינים של חמוד, אז זה חלק מהחמודיות שלי,
לדבר אלייך בגוף זכר, כמו שאת חושבת שזה חמוד".
"אבל אתה לא יכול לדבר אליי בגוף זכר ליד אנשים", השיבה.
"טכנית, אני יכול", התחכם.
"או מארד..."
"אני חייב להיגמל מזה ואני לא מצליח. תפליקי לי בכל פעם שאני
מדבר בזכר, טוב?"
"טוב" ענתה. קול פיהוק מהצד השני של השפופרת נשמע היטב ורעשים
של אלחוטי משבשים את השיחה המהותית.
לדבר בזכר אליה היו אחד הדברים שהצלחתי להתמכר אליהם דווקא
ביתר מהירות. זה פטר אותי מחצי מהפעלים בשפה העברית ומה-ה'
המטרידה בסוף כל פועל או שם-תואר. וגם היא הייתה משתפת פעולה
ומלבישה על עצמה פעלים זכריים.
"יש לך צחוק מתגלגל כזה...", נקטעתי.
"לך, יש לך, לא לך, אני לא זכר". צחקקתי לעברה.
הצחוק הזה, הצחוק שאני צוחק על עצמי. הוא כל כך יפה. אני חושב
לפעמים שאני נהנה ממנו יותר מאשר היא. אני לפעמים מדהים את
עצמי בדביליות הזאת. במשפטים המפגרים האלה שאני פולט.
כשישבנו באנדרטה לחללי ביצרון זה התחיל. כמו פעם, שהיינו
יושבים וצחוקים שעות על המשפטים שהייתי מוציא מהפה וכנראה שלא
עברו את הצנזורה ההגיונית.
"תגידי קטן, איך קוראים לאשתו של סבתא שלי?"
מחשבה בת 2 שניות ואחריה צחוק מתגלגל של זמן לא מוגדר.
"אשתו של סבתא?" צחקה.
ואח"כ סתם שיחקנו תופסת, כמו ילדים מאוהבים בני 16. הצעתי
שנשכב ונעשה את זה בטבע לשם שינוי, אבל היא לא הביעה התלהבות
מיוחדת מהרעיון.

לפעמים זה בא לי בכוונה, במטרה מסוימת.
"את שמה לב לחיוך הזה שלך?", הסתכלתי עליה.
"איזה חיוך?", שאלה.
"החיוך הזה, שבכל פעם שאת מתחילה לצחוק או מתחילה לגחך, הוא
מופיע. וכשאת צוחקת ממש חזק, הוא תמיד מתחיל רק בחיוך הקטן
הזה. בחיוך הזה שאי אפשר לדעת אם הוא יתפתח לצחוק מתגלגל או
סתם יישאר בגדר חיוך סתמי. הקטע שאני אומר משהו ואת חושבת עליו
שנייה או שתיים והשפתיים מתרחבות וכל צד של הפה הולך לשלו
והשיניים הלבנות שלך נחשפות, כמו בפרסומת של יופלה".
"לא נכון!, אני לא עושה את זה", צחקה.
"הנה! את רואה?"
"די!" הדי החמוד שאני כל כך אוהב הגיע. ואחריו החיוך הזה שאני
כל כך מכור אליו.
"אני אוהבת אותך...", אמרה.
"כמה?", כמו שאני תמיד שואל.
"6 מליון", ענתה.
"זה לא מספר טלפון", חייכתי.

"במקום קטן, אני אקרא לך קטנה, איך זה נשמע?"
היא השיבה בחיוך מסופק שלא צריך להתלוות במילים ו"מממ..." נמוך
מאוד שרק אני שומע לפעמים.
"אז מהיום אתה קטנה..." חייכתי.
"תפסיק כבר לדבר אליי בזכר!" ועשתה מבט מאיים.
"אבל זה חמוד, לא?" הסברתי.
"כן, אבל לא ליד אנשים אחרים".
"טוב, תגיד לי פעם הבאה שאני מדבר..." קטעתי את עצמי.
צחוק מתגלגל שכל כך התגעגעתי לשמוע.
"אווף..." מלמלתי תוך כדי צחוק.