שוב אותו יום שגרתי. עיניים נפתחות דקה לפני שהשעון מעורר
בפלאפון הכל כך מעצבן שלו מתחיל לצלצל.
"טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה....טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה!!!". יד ארוכה
נשלחת אל המדף שליד החלון כדי לחסל את המטרד. בום. שקט.
"טרררררררר!!!!" השעון מעורר הגדול מבצע את המשימה שהוטלה עליו
בהצלחה. מבלי להוציא את גרגירים בעיניים הוא קם מהמיטה ומתחיל
ללבוש את מכנסי הדקרון הירוקים, ואחריהם באה החולצה המכופתרת
עם חתיכות הברזל הצבעוניות, פנקס, ועטים צבעוניים. מעיל גדול
ומכביד שרק פו-הדוב יכל להמציא כדי שאנשים יראו כמוהו. רק
ירוקים. הוא כמובן מנסה להיזכר בחלום שחלם ללא כל הצלחה ולאחר
עוד נסיון נואש אחרון מבין שאין טעם, כי הוא כל הזמן שוכח
לרשום את הדברים הלא-חשובים  שעברו ב6 שעות שינה. ובזמנו הפנוי
מבין  שדווקא הם הדברים החשובים ביותר עבורו בכל היום השגרתי
שהוא הולך שוב לעבור.
קו 567, אין מקום אפילו כדי להראות לנהג את החוגר והנסיעה
מתחילה. עיניים עצומות לשווא נפקחות כשמתפנה מקום ליד זקן
שיושב כל יום באותו המושב.
"מאיפה כל שיפוצניקים האלה מגיעים?" מהרהר לעצמו. "יש להם
מדינה משלהם? או שבכל בניין טיפוסי יש שיפוצניק בן 40 שנוסע
בטנדר עם סולם ארוך על הגג שלו? ובכלל, כמה דברים כבר יש לשפץ
ולבנות שיש כל כך הרבה כאלו?" והנסיעה נגמרת.
טיפות עדינות של בוקר גשום והריח הנספח עושות טוב. אנשים רצים
בפאניקה מטיפות. כמו נחיל מדוזות ששוחות במעמקי האוקיינוס
נפתחות מטריות שחורות שמסתירות פנים. "ככה עדיף" חושב. "אותם
קצינים וחיילים שרואים כל יום סופסוף נעלמו מתחת למדוזות".
היום עבר מהר מהצפוי, ובעצם  לא צפוי שיום שגרתי יעבור מהר,
כמו הקודם, וכמו הקודם של הקודם. במושב הלפני אחרון באוטובוס
הסגול-לבן של 567 הוא נזכר בנוצרי הדביל שמתחיל כל שנה חדשה.
"מה הקטע שלו? למה הוא לא כמו סנטה קלאוס שמביא מתנות ומשמח
ילדים? למה כל ישראלי חייב להידחף החוצה באותו יום מקולל
ולהפגין נוכחות?" ובעצם הוא זה שלחץ עליה לצאת באותו ערב
ושהתאכזב שלא חלקה באותה דעה. בטלפון חן סיפרה שהיא כתבה לו
משהו שהיא אהבה סופסוף אחרי הרבה זמן שהיא כתבה, אבל כנראה
שפחות אהבה, ופתאום המוזות זרמו לה בעורקים אחרי חודשים. הוא
מוצג באורח שלילי-משהו ע"פ מה שדיווחה, רעיון מוזר שחלחל
במחשבה. הוא פאקין נרדם לפני חצות. לפני שסילבסטר נולד. לפני
"שנה טובה", לפני הנשיקה, לפני החיבוק, לפני הזיקוקים בדיסני
והניירות הלבנים ששוטפים את האוויר בניו-יורק, ולפני שמסובבים
את הגב הערום לצד השני במיטה של אמיר ונרדמים בפחות מ10 שניות.
עייפות צבאית שכזאת. "המחשבות האלה הורסות את הבריאות". מלמל.
"כמו השתן של הכלבה כשחוזרים הביתה אחרי שאף אחד לא הוריד אותה
לטיול, או כמו היללות שלה כשהיא רואה אותי שותה נס קפה בבוקר
ורוצה גם, והשריטות בדלת כשהיא רוצה לטייל ב2 מעלות צלציוס
בחוץ. בערך ככה."
הרהורים שגורמים לנסיעה הביתה קצרה בהרבה מזאת שהביאה אותו
ליום השיגרתי.
למחרת היא הודיעה בשמחה בהודעה קצרה בפלאפון שכתבה שוב, והפעם
אני אמור לאהוב את היצירה ושצריך לתת לה זמן על המחשב שלי כדי
לחלוק את היצירה עם הבמה שלה. הוא תמיד אוהב את היצירות שלה.
לא משנה אם היא טובה או לא. למרות שהיא תמיד טובה, אבל מנגון
האובייקטיביות לקח מנת יתר של דביקיות ו"אני אוהב אותך הכי
בעולם" שמשתדל לומר אחרי כל משפט שלישי בפלאפון ומול פנים או
שסתם אין מה לומר. השיחה של אתמול בלילה והבכי של שנינו שעשה
קאמבק אחרי חודשים של קשר בהחלט עשה את העבודה.
הייתה קצת אכזבה שדווקא שאני עושה טעויות ומשלם עליהן בדמעות
הופכות ליצירה טובה. "אני אוהבת אותך כל כך" מתנגן לו בראש.
"צומת רעננה!" מתנגן לנהג בפה בקול שהזכיר לו יותר את הפלאפון
המעצבן.
הליכה קצרה הביתה גם היא מלווה דרך דברים קטנים שבכל יום שגרתי
מזכירים לו אותה, באופן שגרתי. "זה לא כמו פעם" מהרהר. "פעם זה
היה אחרת. היו פרפרים של התרגשות, היו מכתבים אמיתיים בלי קיטש
ודביק, השנינות הייתה טובה, הרגעים השקטים שהיינו בוהים
בעיניים אחד של השניה ובקלות ממלאים 20 מכתבי "אני אוהב אותך
ומתגעגע ומחר כבר למחר" וחושבים על גן עדן. פעם הכל היה
אחרת..."
הוא יודע שזה קורה רק לו. הוא יודע שהוא אוהב את המכתבים האלה,
והוא מכור לטעם שלה והמחשבה עליה עם אדם אחר יכולה בקלות לגרום
לצונאמי בקיבה שלו. הוא הבין שמזמן הדברים האלה שהוא חושב בראש
הם פרי המצאתו של המוח האגואיסטי שלו. שכל המחשבות על אובדן
הקשר הזה חסרות טעם לדבריה אבל כנראה שזה בלתי נמנע מצידו
לחשוב שהפסקת אספקת הקיטש והדביק  על ידי הפצצה אווירית של
טעויות קטנות כאלה, כמו סילבסטר היא רק מחשבה שלו, שמנותקת
מהאובייקטיביות המסוממת שלו.  ושתמיד שהוא רוצה כל כך הרבה זמן
לכתוב ולאהוב את מה שהוא כותב זה לא בא, והקנאה שלה זה קרה
מוסיפה להעיק. אפילו המשפטים הלא שלמים שכתב בפנקס מהבקו"ם
מאותו בוקר באוטובוס השגרתי לא מובילים למשמעות במה שהוא כותב.
מבולבל, חסר כיון, לא מתמקד בנושא אחד ולא באחר, יריות של
דימויים ותאורים במטרה לפגוע במשהו ולהמשיך איתו. והידיעה
שאותו יום עתיד להסתיים בדיוק כמו קודמיו. ירידה מהמדים, מחשב
ל5 שעות הבאות, שיחת טלפון לילית שיגרתית עם חן, סיפורים
ועדכונים על היום שעבר, גחל נשרף בתוך ערובה עם טעם של תפוח,
תוכנית טלוויזיה טפשית ושמיכת פוך ענקית עם גוש פרווה חום לידו
שבבוקר מלקק את הרגל.
הוא התהלך ברחוב בין מכוניות חונות ומבט על טנדר אפור וחלוד עם
סולם ארוך על הגג עם איש משופם וכובע גרב שחור מיקד אותו.
"כמה שיפוצניקים יש?.." חייך לעצמו. "יש להם מדינה משלהם?".