האנשים על הרציף עמדו ונופפו למלך לשלום.
טכנית, הם נופפו לאפר של גופה שהייתה פעם המלך שלהם ועומדת
להיות מפוזרת בים, אבל מבחינתם הוא היה ונשאר המלך שלהם.
הנשים התייפחו, הגברים החניקו דמעה, והזקנים סיפרו לילדים
סיפורי גבורה על מלכם האהוב.
הילדים הקשיבו בכובד ראש. לא כל הילדים הבינו את משמעות המעמד,
אבל רובם הבין שדרוש כאן כובד ראש ולכן רק מעטים מהם חיטטו
באף, ולצחוק אף אחד לא העז.
רב הממלכה נשא הספד מרגש שגרם לדמעות לזרום בקצב מוגבר. ראשי
המחוזות ונציגי מדינות העולם, התכנסו כולם וסיפרו בשבחו של
המלך. משפחתו הזכירה לכולם שהוא היה איש משפחה למופת. ילד
מתייפח אחד אפילו הספיק לעשות גראפיטי ענק על הקיר שליד הרציף
שאומר בפשטות "יוחזר המלך".
האנשים הסתובבו אנה ואנה בתחושה קשה שנגמרה להם הממלכה, וחלק
התחילו לארוז ולעשות תוכניות לעבור לממלכה אחרת, שהרי איך
יוכלו להישאר ללא מלכם האהוב. כל זמרי החצר עלו לבמה ושרו שיר
מרגש במיוחד לכבוד המלך המת והקהל הדליק נרות ולפידים בוערים
ויצר פסיפס אור אנושי מרהיב.
ורק האפר של המלך שכב לו בתוך הכד, מחכה שיפזרו אותו בים
וישכחו ממנו, ושאל את עצמו איפה היו כל האנשים הנפלאים האלה
כשהוא היה עוד חי, לפני שנרצח.