תקופה חדשה בפתח. עוד משמרת לילה, אני יוצא אל רחבת העישון.
כבר במסדרון אני שומע את הקול הזה. בעברית יש לו שם שנשמע
כמוהו - פיכפוך. תקראו לי מוזר, אבל אני מאוד אוהב חורף. משהו
בקור, בגשם, בכמיהה הזאת לפינה חמה כשבחוץ סוער, מזכיר לי
אותי. אני הוא החורף.

אני מתיישב על כסא פלסטיק ירוק מנוכר, לא יותר מדי רחוק מהגשם,
ומצית לי סיגריה. לוקח שאיפה ראשונה ארוכה, מתמכר לתחושה
המוזרה הזאת בגרון, לטעם, אם אפשר לקרוא לו ככה, ומרגיש את
מנוע המחשבות שלי, אותו "ג'ון דיר" ישן ומטרטר בן 29 מכחכח
בגרונו, משתעל מעט, ומתחיל לפעול בקול מחריש אוזניים.

"העתיד כבר כאן", אמרה סיסמת פירסומת אחת למכונית בינונית. אין
יותר למה לצפות, לפחות בעתיד הקרוב. יש משהו מאוד מוגן בשיגרה
הזאת של לימודים אקדמיים ארוכים כמו שלי. הכל קבוע לך מראש,
אתה חי לפי יעדים מוגדרים - עוד תקופת מבחנים, עוד סמסטר, עוד
"חופש" ידוע מראש, אין מקום למקריות, למזל, לגורל.
ופתאום היא מכה בך, אותה תחושה שהרגשת כשישבת במכונית ביציאה
מהחניון של הבקו"מ לפני כמעט עשור. התחושה הזאת של אושר רגעי,
של חופש בלתי מוגבל, אך עם זאת השאלה שמנקרת לך בראש, בהתחלה
מעט, ואחר כך יותר: מה עכשיו?

צריך ללכת למחסן של הנפש. להוציא את כל הארגזים המאובקים,
לעשות קצת סדר. כל המחשבות מסודרות כאן בסדר מופתי, ועל מדף
הרגשות שתלוי על בורג ודיבל סוררים שמחשבים את קיצם לאחור יש
אי-סדר בולט. כל אותן מחשבות ורגשות שהדחקת, כל התהיות,
הלבטים, הפחדים שנדחקו הצידה מפני הלימודים, המטלות, המבחנים
וסדר החיים הלחוץ שלך שוב חוזרות אל התודעה.

נגמרה הבריחה הגדולה. אין מקום יותר במחסן. ובכלל, לא הגיע
הזמן לתקן את המדף ההוא?

החיים מחכים לך, ילד. אתה עומד עכשיו בתחנת הרכבת שתיקח אותך
אל העתיד, ומתלבט לאיזו רכבת לעלות. האם לזאת שתחזיר אותך
למקום הרע בו היית לפני שנה ושנתיים? האם לאזור אומץ ולעלות על
הרכבת אל הלא נודע?

אני מרגיש פתאום צריבה חזקה באצבע. זו דרכה של הסיגריה להודיע
לי שהיא נגמרה. מבט אחרון מסביב - נשארתי לבד בחוץ. צריך לחזור
פנימה. לעבודה.