זרבו זה לך למרות שלא ברוח הסיפור סתם כי ביקשת

ניתקתי לו ת'טלפון בידים רועדות, לא היה לי כוח לשמוע את סוף
הנאום של " זה לא את זה אני ", צחקתי מרירות, התחלתי להזכר
בפעם הראשונה, ובפעם אחרי זה, ואחרי זה, והפסקתי את עצמי כי
הרגשתי דמעות בעינים. אמרתי לעצמי "את חזקה ולא אכפת לך מבנים
מטופשים תמשיכי ביום שלך".
אחרי חצי שעה עליתי במדרגות לאוטובוס , וכשהייתי במדרגה השניה
האוטובוס עבר, התחלתי לרוץ והתיק שלי שלא היה סגור לגמרי , נפל
דפים התחילו להתפזר על המדרגות, עצרתי לאסוף את הדפים,
ופיספסתי ת'אוטובוס .
ישבתי בתחנה חצי שעה, מקווה כל חמש דקות שיגיע אוטובוס, לא
רוצה ללכת הביתה ולפספס אותו שוב .
בסוף כשהגיע אוטובוס הוא היה מפוצץ,  והייתי צריכה לעמוד, ליד
אדם בגיל העמידה שלא הבין שת'תחת שלי לא צובטים.
אחרי שעברתי את כל הפקקים של שמונה בבוקר, הגעתי לעבודה .
"פעם אחרונה שאת מאחרת בלי להודיע ", אמר לי הבוס , הייתי כל
כך עייפה וכועסת עד שהתפרצתי, "אני אאחר כמה שבא לי, עם העבודה
שאני עושה פה צריך בכלל להגיד לי תודה שבאתי" אחרי שתיקה קלה
הבנתי שעדיף שאני אלך, ואת הבקשה לפיצויי התפטרות אני אשלח
בדואר, טרקתי אחרי ת'דלת .
הלכתי לגן העצמאות, לחפש צל, בדרך קניתי בקבוק מים,  ישבתי על
ספסל ובמקום הדבר הכי הגיוני (לחשוב על היום שלי) חשבתי כמה
זמן יקח לי לתפוס יונה לחתולה .
אחרי חצי שעה קמתי והלכתי לתחנת האוטובוס מול המשביר של מרכז
העיר .
הגעתי לתחנה ועליתי על אוטובוס צפוף ומסריח הביתה .
שהגעתי הביתה חושבת שאני שמחה .
נכנסתי לחדר שלי והתחלתי להרביץ לכריות שהיו לי על המיטה,
הרמתי אותם ופום,  בוקס, לאיזה חלק שאני בטוחה שהיה לו שם,
ושוב .
ואז כרית אחת הרביצה לי חזרה, נעמדתי נדהמת וכששאר הכריות ראו
את התדהמה שלי הן קפצו עלי בשניה .
לקחתי ת'שמיכה ובכוח נאבקת בהן, (והן לא היו חלשות) הכנסתי
אותן פנימה לציפית וכפתרתי .
"אתן כריות מותר להרביץ לכם, ואין לכן שום זכות להחזיר, זה
התפקיד שלכן בעולם, אם הייתי רוצה שיחזירו לי הייתי מרביצה
לבני אדם . התפקיד שלכן כריות הוא לשבת בשקט ולקבל הכול "
צעקתי .
החתולה שרטה את הדלת. לא הלכתי לפתוח לה זה היה מצב מסוכן.
"עכשו אתן מבינות?"
הציפית זזה כאילו באישור . שיחררתי אותן והן קפצו לי ישר על
הראש.