אמא שלי תמיד לימדה אותי להיות מנומס.
תודה, בבקשה וסליחה היו נשמעות כדרך קבע בביתנו.
"תמיד" היא אמרה, "תמיד תהייה מנומס. אפילו ברגעים הגרועים
ביותר, תזכור-נימוסים! במקום הגרוע ביותר בו אתה נמצא, עם
האנשים הגרועים ביותר שאי פעם פגשת, אל תשכח להיות אדיב נחמד
ומנומס. כי אם לא תשמור על נימוסים איזה צלם אנוש עוד יישאר
בך?!" כך היא הייתה מסבירה בלהט.
תמיד חשבתי שהיא מגזימה, אך מעולם לא העזתי להתעמת איתה.
וכך מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי מנומס. ילד פולני קטן,
ומנומס כמובן.
הייתי מאלה שהשכנות והדודות היו צובטות בלחיים ומספרות לאמא
איזה בן חמוד יש לה. ובחטיבה, על כל סטירה שהייתי חוטף אף פעם
לא שכחתי להגיד תודה. ואחר כך בתיכון, כשהזדיינתי בפעם
הראשונה, עוד בזמן שגמרתי צעקתי לה- "תודה, תודה!"
ובצבא, כל פעם שדפקו אותי לעוד תורנות שמירה, או ללכת להביא
ציוד מהמחסן תמיד אמרתי" בבקשה" כשסיימתי את התורנות או
כשחזרתי עייף ומזיע עם הציוד המבוקש.
הרי, ככה אמא אמרה ואמא יודעת הכל, לא?
ואפילו אז כשקרעתי את גופה לחתיכות קטנות אחרי שדקרתי אותה כל
כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור, כשראיתי את גופה המשוסף ואת
שיערה הבלונדיני הארוך שנפל על מה שפעם היה פניה.
אפילו אז צעקתי לה- "סליחה".