חלפתי על פניהם במהירות, כי כאב להסתכל, שרף בעיניים וצבט בלב.
היא הייתה קטנה כבת ארבע, מעיל סגול וכובע שחור לראשה. מכנסיים
אדומות וכפפות גם הן שחורות. יד ביד אוחזת בגבר אשר זכה "אבע"
להיקרא על ידה. הוא הביט מלמעלה ממקום שלא תגיע לעולם והערצה
שהיו בעיניה תמימה כל כך הקטנה! רציתי אני לשוב לתקופה היפה
הזו, אבא גיבור, הכל יכול, הכל יודע, בן-אדם טוב.חשבתי שנים
קדימה, הילדה כבר לא כל-כך קטנה ואבא לא גיבור (בעצם לעולם לא
היה אומר הקול), הוא אדם רע. עדיין יודע הכל ומנסה לדחוף לראשה
רעיונות שלא רוצה לשמוע - אך מוכרחה מתוך כבוד (כפי
שאמרו...).
אני עטופה במעיל עור שחור וצעיף אדום. חפורים בו שפתיי ואפי
וידי מחבקות את צידי גופי מכווצת כל כולי. נזכרת בימי התמימות
שלי וביום שהוכחתי לדעת כי הגיבור, הלא הוא אבי, עושה עטויות.
אך הטעות לא הייתה רק שלו היא הייתה גם שלי וגם של אימי וגם של
אחותי- כל משפחתי. התקווה שתפוג כבר ואיננה עוד. כמה הייתי
נותנת ומה לא הייתי מתקנת- אם יכלתי להנחות לא לתת להכל לקרות
- לקרוס.
אכזבה. זה מה שהחיים לימדו אותי עד עתה. אכזבה. ותו לא. אומרים
שהמוות זה הדבר היחיד הבטוח בחיים, אבל אצלי זה לא כך. אצלי זה
האכזבה, כי ברגע שנתלים על אנשים, נותנים להם להיכנס בפנים,
הם מאכזבים. ברגע שמצליחים רואים שזה מזויף ואז מתאכזבים
מעצמנו כל חלום קטן נשרף בתודעתנו. כשמתאכזבים בא הדכאון ואיתן
מבט עגמומי וצהוב. ואז מרגישים לבד ושכל העולם אט אט נעלם.
אנשים מתרחקים ונותרים לבד.
וככה זה אצלי עכשיו. בליל חורף קר, שראה פרצוף של ילדה תמימה
ועיני אהבה לאבא שלה. תוך כמה זמן גם היא תתעורר? מתי תראה
עצמה כעיוור? אבא בן-אדם , לא גיבור,לא אהוב. אבא הוא יצור.
נכנסת לחנות לקנות ספל תה. עברתי מספל קפה. כי קפה משאיר ער
בלילות, נותן לבן-אדם לחשוב המון מחשבות להזכר בהרבה זכרונות,
כאלה שהשפעתם עוד לא פגה גם כאלה שאם יסוגו לא יפוגו. כל תא
זוכר, כל תא מרגיש וכך אשאר עדישה כגביש. זה הכל בזכות החיים
הקשים שלא תמיד רואים את הדברים הטובים. כמובן הם , לאורך כל
הזמן, נמצאים, אך לא תמיד את נוכחותם מרגישים. אבל מי באמת שם
לב לזמנים הטובים, כאשר מה שבאמת רוצים זה רחמים, דווקא
מהאנשים שאוהבים. רוצים הבנה ושגם הם יעברו אותם דברים כדי
שיבינו, שיריגישו, שלא יבקרו...ככה זה בחיים- מה שבטוח- תתאכזב
וכשתעבור הלאה אתה כבר מת.