אני שונא לקום בבוקר. אני שונא את יום ראשון ובמיוחד את יום
ראשון הזה. שוב אני מאחר, לא התעוררתי. אני מגרד את עצמי
מהמיטה ונכנס למקלחת. בוקר טוב, אדון גניסלב, השעה היא 8:00,
היום יום ראשון ה-3 במרץ, בחוץ 25 מעלות ויש לך שמונה הודעות
במזכירה מהמכון. אני מסנן לראי "כן, כן אני יודע". אני מתארגן,
דוחף את הטלפון לאוזן ומרים טלפון למכון "בוקר טוב, מירה
(המזכירה הראשית של המכון), מה שלומך?" "לא ייאמן, אתה תמיד
מאחר, פרופ' רותם ביקש ממני לדאוג אישית שתקום ולא תאחר, ואתה
תאחר. ראש הממשלה תגיע ב-9:15". "כן, אני יודע, אני מצטער, אני
תקוע בפקק". "איזה פקק, אתה אפילו לא ברכבת. אני רואה אותך,
אתה עוד בפיג'מה. אני מציעה לך שתתחיל לרוץ אם אתה רוצה להגיע
בזמן, ותעשה לי טובה, תחליף את הפיג'מה המזעזעת הזאת". "אל
תדאגי, אני לא אאחר, ולגבי הפיג'מה את צודקת, אין לי מה להגיד
להגנתי, תפסת אותי לא מוכן".
אני נוסע למכון וויצמן. הרכבת מרחפת ב-250 קמ"ש, יום ראשון
בבוקר וכל הרכבת מלאה בחיילים. אני בקושי מוצא מקום לשבת. בסוף
אני מתיישב מול איזו חיילת יפה מחיל הים. מתי כבר יבוא שלום,
יפרקו את הצבא וסוף סוף יהיה מקום ברכבת של יום ראשון. "סליחה,
מה השעה?" היא  שואלת. "8:30", עניתי. "FUCK, אני מאחרת נורא,
הקצין שלי יהרוג אותי, אתה יודע איך זה שלא קמים בבוקר." "כן,
אני מכיר את זה יותר מדי טוב, נראה לי שגם המפקד שלי יהרוג
אותי", צחקתי. היא מסתכלת עלי בפרצוף מוזר ושואלת "אתה לא
חייל, נכון? מה אתה עושה?" "אני, אני עובד במכון וויצמן". היא
רוכנת לכיווני "אתה שושואיסט, נכו ?" שוב אני מחייך, לא ברור
לי איך היא יודעת, אולי היא קוראת מחשבות. אני מתקרב אליה
ומפעיל את הקורא. "איך קוראים לך?" שאלתי. "קוראים לי גילת",
והקורא מוסיף לי, זה לא עושה עלי שום רושם שאתה שושואיסט, חבר
שלי טייס, ואם  אתה מנסה להתחיל איתי אז אתה לא חושב שאני קצת
צעירה בשבילך? סוטה. "סליחה", אני עונה ונשען, היא מסתכלת עלי
בפרצוף מוזר. שוב יש לי צלצול בראש, אני מרים את היד לאוזן
ומיד מוקרנת תמונתה הזועפת של מירה בתוך המשקפיים "אם תאחר הם
יהרגו אותך, הם יסגרו את מתט"ע", "טוב, טוב, אני בדרך. ואל
תדאגי, הם לא יהרגו אותי". אני יוצא מהרכבת ביבנה ותופס מונית
למכון,  10 יורו אומר לי נהג המונית בדרך. לא יאומן כמה יקרים
החיים במדינה הזו. אני ניגש לבניין 5, יורד במעלית לקומה מינוס
10, הדלת נפתחת ואני עובר במסדרון הסריקה, הרמקול מכריז "בוקר
טוב, פרופ' גניס". בקצה מסדרון הסריקה אני עובר על פני שני
השומרים החמושים. "בוקר טוב, חבר'ה, מה שלומכם?" אחד עונה, "די
חרא, רבתי עם החברה שלי ושוב ישנתי על הספה בלילה". השני עונה,
"בסדר". רואים שהוא חדש, לא סיפרו לו שלא משקרים פה. אני פונה
אל הצעיר ואומר "אל תהיה עצוב, גם אני לא מצליח למצוא לי אף
אחת שתחמם אותי, אפילו איזו חיילת נפנפה אותי היום ברכבת אבל
את זה אתה בטח כבר קראת". אני ממשיך ללכת לכיוון דלת הכניסה
לאולם ההחלטות.
אולם ההחלטות הנו חדר עגול וגדול בעל תקרה גבוהה שבמרכזה פסיפס
של מנורת שבעת הקנים ומסביב לכל החדר כתוב באותיות אדומות על
רקע שחור - מתט"ע, מרכז תיקון טעויות עבר - בו נשפר את העבר
בשביל עתיד טוב יותר. במרכז החדר עומד מקרן ההולוגרמות התלת
מימדי ומסביבו מסודרים 25 כסאות בשש קבוצות. קבוצת הצבא שכוללת
את הרמטכ"ל ועוד ארבעה אלופים, קבוצת בית המשפט כוללת שבעה
שופטי בית המשפט העליון, קבוצת היסטוריונים שכוללת ארבעה
היסטוריונים, קבוצת העתידנים כוללת ארבעה אנשים, קבוצת  הדת
שבה יש ארבעה כסאות, שני רבנים ושני שיחים,  ועוד שני כסאות,
אחד לראש הממשלה ואחד לנשיא מתט"ע. עד 9:10 כולם נכנסים. אני
מתיישב בקבוצת ההיסטוריונים. כל יושבי הדיון הם בני 50 עד 70.
אנשים משכמם ומעלה - פרופסורים, אנשי רוח מפורסמים ואלופים
בצבא. ב-9:15 נכנסת ראש הממשלה. כולם קמים. "בוקר טוב, שבו
בבקשה",  היא אומרת. "חברים, היום אנחנו הולכים לעשות
היסטוריה, אני מקווה שכולם מבינים זאת. לאחר עשרות תרגולים
בחודשים האחרונים היום אנחנו עוסקים במקרה אמת ואני מקווה
שנחליט נכון. בואו נתחיל, יש לנו אתמול מאוד עמוס."
פרופ' רותם, נשיא מתט"ע, ניגש למרכז החדר ומפעיל את מקרן
ההולוגרמות. "ראש הממשלה ונכבדי היקרים, יום חשוב לפנינו. אני
מזכיר לכם שהחוסם בחדר מופעל ככה שאתם יכולים להוציא את הקורא
ולהתחיל לשקר". נשמע צחקוק קל בקהל. "ואם הכל ילך לפי התכנון
אז גם תוכלו להמשיך. אני קורא לפרופ' יובל, נשיא תאגיד תקשורת
מתקדמת וחבר בקבוצת העתידנים שלנו לפתוח  את הדיון." פרופ'
יובל ואני היינו חברים בעבר לפני שהוא גנב לי את ענת, שהייתה
חברה שלי.
יובל קם מקבוצת העתידנים וניגש למרכז החדר. "חברים נכבדים, כפי
שאמרה ראש הממשלה, היום אנו עומדים לפני החלטה כבדה. ההחלטה
שנקבל היום תשפיע על העתיד שלנו ושל בנינו ובניהם. אל תתנו
לשקט ולרוגע האופף אותנו היום להכניס אתכם לאופוריה, מכון זה
קם כדאי להגן על העם והמדינה, ואתם, אנשים נכבדים, הנכם נציגי
הציבור. דעו לכם שהאנשים שהולכים ברחוב סומכים עלינו שנגן
עליהם מפני צרות העתידות." יובל מפסיק לרגע ומחייך לקהל, הוא
תמיד היה לקקן תחת גדול. "נפתח בסקירה קצרה של ההיסטוריה לטובת
הבנת הבעיה והטיפול הדרוש בה. ב-3 במרץ 2003 פרופ' גניס ואנוכי
הגשנו את עבודת הגמר שלנו לטכניון. עבודה זו תחל את השינוי
שאותו אנו מנסים למנוע. באותה תקופה פרופ' גניס ואני הצלחנו
ליצור מקלט אשר קולט גלי מוח ומפענח אותם. ברשותכם אני ארחיב
מעט. בכל פעם שאנו מבצעים פעולה שגוררת חשיבה, המוח שלנו מעביר
אותות חשמליים בין החלקים השונים בתוכו. בעזרת מקלט רגיש מאוד
ומצלמה מיוחדת הצלחנו לפענח את מקום יציאת ואת מקום קליטת האות
במוח, וכך הצלחנו ליצור מפה אשר מפענחת מחשבות. באותה תקופה
עבדנו עם עכברים וההצלחה הייתה חלקית, יכולנו לדעת מתי הם
רעבים, עייפים או חרמנים, אבל לא יותר מזה. התאריך החשוב הבא
היה 26 באוגוסט 2010. בתאריך זה נערך הניסוי הראשון בבן אדם,
אשר נחל הצלחה מסחררת. בעזרת אנטנה ענקית וספק מתח של תחנת כוח
גרעינית הצלחנו לקרוא את מחשבותיו של יואל רם ז"ל שנפטר
בנסיבות מצערות. בשנת 2030 הצלחנו למזער את מכשיר קריאת
המחשבות ממכשיר במשקל 2.5 טון למכשיר בגודל של גולה קטנה, אותו
כולכם מכירים ולהערכתי משתמשים בה לרוב. לצערנו הרב, לפי
הפרסומים, נראה שבשנה הבאה תשיק חברת תדיראן את מכשיר קורא
המחשבות האזרחי שלה. ידוע לנו שטכנולוגית קריאת המחשבות הגיעה
לשוק האזרחי עקב דליפת מידע במהלך המחקר לפני שהפכנו את
הפרויקט לסודי ביותר." יובל מסתכל עלי בפרצוף מאשים. "עד כאן
ההיסטוריה. על חומרת הבעיה תדבר פרופ' ענת, העתידנית הראשית."
ענת קמה ממקומה וניגשת למרכז החדר. מאז ומעולם היא נראתה מעולה
בעיניי, והזקנה עשתה לה רק טוב. "כיום השימוש בקורא המחשבות
נעשה תחת פיקוח ומותר לגורמי הביטחון בלבד. יכולת כזו בשוק
האזרחי תחולל תגובה הרסנית שתביא עלינו עתיד שחור. רבותיי, על
פי התחזיות שלנו, אם קצב השימוש בקורא המחשבות ע"י האזרח הפשוט
יתפתח בקצב המשוער תוך 5 שנים צפויה לנו התמוטטות תרבותית,
כלכלית ועסקית במדינה. תוך 15 שנה בעולם כולו. להערכתנו, סביב
שנת 2085, בעוד כ-40 שנה, תחל לקטון אוכלוסיית העולם בקצב של
10% בכל שנה, והאנשים יחזרו לחיות במערות אך הפעם לבד."
האולם מתמלא בקולות ובחוסר שקט. "מה זה זיוני השכל האלה?"
התרעמתי בקול תוך כדי שנעמדתי. "נפלתם על הראש, פרופ' ענת
היקרה, למה שלא תנבאי לנו גם את חורבן כדור הארץ והפיכת כל
התושבים לחיות קטנות עם תשע רגליים ועשר עיניים. חברים יקרים,
אני ופרופ' יובל התחלנו את הפרויקט הזה ביחד לפני הרבה שנים
ואני אומר לכם שאין שום דבר גרוע ביכולת קריאת המחשבות ברבים,
וזה שעד היום השתמשו בזה רק בצבא זה פסול. קריאת מחשבות הינה
סוג של תקשורת. תארו לעצמכם מה היה קורה אם בשנות ה-80 של המאה
הקודמת היו מגבילים את השימוש בפלאפונים כי זה מאפשר לאנשים
להעביר מידע בצורה מהירה ללא פיקוח ממשלתי, או את שליחת
הלוויינים הפרטיים של תחילת המאה הנוכחית כי זה נותן לאנשים
אפשרות להביט על כל מה שהם שרוצים מהגובה. אני מציע לכולנו
להירגע ולתת מעט יותר אמון באנשים." יובל ואני המשכנו לעבוד גם
אחרי שהוא גנב ממני את ענת. הקרע הגדול בינינו היה לאחר המוות
הטרגי של יואל רם. יובל רצה להשקיט את סיבת המוות מהציבור
והעמיד פנים שהמוות לא נגרם כתוצאה מרשלנות שלנו. יובל טען
שנושא קריאת המחשבות מסוכן וצריך להיות תחת פיקוח צבאי, אני
התנגדתי בתוקף וטענתי שעל הציבור לדעת הכל. המחקר כולו היה תחת
מימון מדיני והמשקיעים החליטו ("במפתיע") שיובל כנראה יותר
צודק ופתאום פרוייקט קריאת המחשבות שינה את שמו לתקשורת מתקדמת
ונעשה סודי ביותר תחת עינו הפקוחה של הצבא, ואני מצאתי את עצמי
מחוץ לפרוייקט. "תודה לפרופ' גניס על הביקורת הבונה", אמר
פרופ' רותם, נשיא מתט"ע, "אני חייב להסכים עם פרופ' גניס. אכן,
קריאת מחשבות הינה סוג של תקשורת, אך בניגוד לתקשורת רגילה אשר
בה כל אחד מסוגל לסנן ולשלוט על דבריו, קריאת מחשבות אינה
ניתנת לשליטה. ולהערכתי תוך זמן קצר כל אחד יוכל לפרוץ, לחדור,
לקרוא את מחשבותיכם וללא יכולת התגוננות מצדכם. למיטב הבנתי,
פיתוח חוסם אישי אינו אפשרי בשלב זה עקב מורכבותו. אני מעוניין
לחדד את משמעות האירוע שלפניו אנו עומדים, סוף עידן הפרטיות.
חברים, מי מביניכם לא חשב איזו מחשבה מלוכלכת לאחרונה, מי לא
שיקר לבן הזוג לאחרונה, מי מביניכם אומר באמת את מה שהוא חושב?
רבותיי, תחשבו מול מה אנחנו עומדים. האזרח הקטן לא יעמוד בזה.
כאשר אשתכם תשאל אתכם אם אתם רוצים לנסוע לאימא שלה אתם תאלצו
להגיד לא, שאין לכם כוח לשמנה הזאת עם האוכל המגעיל שלה.
מוסכניקים לא יצליחו לשקר ויודו שהם באמת לא יודעים מה לעשות
עם הרכב. רופאים לא יגידו "זה נראה רציני", אלא יגידו "אדוני,
אתה בדרך למטה". מכוערים לא ישרדו יום אחד, ורבותיי, רוב
האוכלוסייה מכוערת. לצערי הרב, אני נאלץ  להסכים עם ראיית
העתיד השחורה של פרופ' ענת היקרה, ותרשו לי לומר שהייתי מת
לזיין אותה כי זה לא משנה, ביציאה מחדר זה כבר כולכם תדעו זאת.
חברים יקרים, אני אסכם בזאת - ללא שקרים או סודות אנו ניפול."
"תודה לכם, רבותי", אמרה ראש הממשלה ושקט השתרר בחדר. "חומרת
האירוע ברורה לכולנו. אני אבקש מהאלוף אודי לתת לנו את תוכנית
הפעולה ואח"כ נערוך הצבעה על אישור התוכניות."
האלוף אודי קם וניגש למרכז החדר. האלוף אודי הינו בחור נמוך
וקירח שנראה כמו כרית סיכות עם כמות הכנפיים והצל"שים שתלויה
עליו. "רבותיי הנכבדים, כנגד עינינו היו מספר שיקולים, אשר
המרכזיים ביניהם היו צמצום הפגיעה בהווה ע"י שינוי העבר. אנו
שקלנו מספר אופציות פעולה, ביניהן חזרה לעבר ועיקור הוריהם של
זוג המדענים או חזרה לעבר והכשלתם בבחינות הכניסה לטכניון. אך
האופציה שתגרור אחריה את השינוי המזערי בהווה שלנו הנה שליחת
צוות לוחמים לשנת 2003, לילה לפני הגשת עבודת הגמר של שני
המדענים, ומחיקת כל המידע שברשותם בנושא קריאת המחשבות. הצוות
יכלול שלושה לוחמים ואת שני המדענים, פרופ' יובל ופרופ' גניס.
ובכך נשיג  מחיקת זכרון מושלמת". "תודה לאלוף", אמר פרופ'
רותם, "רבותיי היקרים, אנו ניגש לשלב ההצבעה". מתוך 25 אנשים,
אני הייתי היחידי שחשב שהרעיון הזה אדיוטי לחלוטין, והתוכנית
אושרה ברוב מכריע. "חברים, אם אין לאף אחד עוד שאלות אז בזאת
תם הדיון, אני מקווה לעתיד טוב יותר", אמר פרופ' רותם והקהל
התפזר.
ניגשתי עם יובל ועוד שלושה קופים מגודלים שכנראה היו לוחמים של
איזו יחידת עילית למכונת הזמן. תוך כדי הליכה פניתי ליובל.
"נו, אז אתה רואה איך הגורל צוחק עלינו. אתה זוכר איך אתה
התנגדת לניסוי מהרגע הראשון בטענה שאנחנו מתעללים בחולדות ואני
כל הזמן דחפתי את הניסוי קדימה, והיום אנחנו הולכים למחוק את
הזיכרון לשנינו ועוד בהתנדבות." "אל תהיה כזה ממורמר, שמעת מה
ענת אמרה, אנחנו עושים את זה בשביל כל האוכלוסייה". "את
השטויות שאמרה ענת שמעתי, והמסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שמאז
שאתם ביחד אתה דוחף לה שטויות לראש ולאו דווקא מהחור
הקונבנציונלי." "די, די, בכיין, אולי פעם אחת תעשה משהו בחיים
בשביל מישהו אחר חוץ מעצמך."
במהלך המסע אחורה בזמן לא מרגישים כלום, זה אפילו לא כואב.
הדבר היחידי שמרגישים זה את רגע ההתחלה. זה כמו לשכב על מכונה
לצילום מסמכים מסוף המאה הקודמת עם הפנים כלפי הזכוכית. נכנסים
לחדר גדול בעל קיר זכוכית ולאחר שנקשרים לכיסא יורד פס אור
לאורך קיר הזכוכית מלמעלה למטה, וכל דבר שהוא נוגע בו הוא
משליך אותו לעבר.  
פתאום הופענו חמישתנו בסלון הדירה של יובל ושלי בתקופת
הטכניון. המפקד סימן לנו ואחד החיילים נשאר בסלון ואנו התחלקנו
לשתי קבוצות. אני ניגשתי עם המפקד לחדר השינה שלי, ויובל הלך
עם חייל אחר לחדר שלו. נכנסנו לחדר ומצאתי את עצמי ישן במיטה,
מחובק עם ענת. חייכתי לעצמי ונזכרתי בסקס המצוין שהיה לנו בערב
לפני הגשת הפרויקט. לאחר שגמרתי להתענג על המראה של ענת הצעירה
והעירומה, הסתכלתי לחייל בעיניים ושאלתי אותו "לא באמת באנו
למחוק את הזיכרון וללכת הביתה נכון?" החייל הנהן בהסכמה. "אתה
בטח צריך עכשיו לעלף אותי, נכון?" החייל הנהן בהסכמה, "ואח"כ
להטמין פה איזה רימון ניוטרוני שישמיד את כל הבניין?" החייל
הנהן בהסכמה ושלף את הרימון הניוטרוני. "טוב, אז יש לי בקשה
אחרונה, אתה יודע, כמו לפושע שעומד לפני כיתת יורים. אני רוצה
להישאר בערנות עד הסוף. תמשוך את נצרת הרימון ואני אחזיק אותו
עד הסוף." החייל הנהן לשלילה. "מה אתה מפחד? שאני אנטרל את
הרימון בזמן שאתם תחזרו לעתיד, תאמין לי שאני לא אעשה זאת.
תקרא אותי ותראה שאני אפילו לא מתכוון לעשות זאת." החייל הסתכל
אלי לרגע ואז הנהן בהסכמה, נתן לי ביד את הרימון, משך את הנצרה
ואמר "חברים, התקרבו אלי, חוזרים הביתה", ואז נעלמו שלושתם
באותו אור גדול שיורד מלמעלה.
אני נשארתי לעמוד בחדר שלי עם עצמי ועם ענת. שלוש דקות זה די
הרבה זמן אם אתה לא עושה כלום. מצאתי את עצמי חושב למה בעצם לא
לנטרל את הרימון או פשוט להוציא את ענת ואת עצמי מהחדר לפני
הפיצוץ. ובעיקר חשבתי שזה קצת מוזר שהחייל לא באמת הצליח לקרוא
את המחשבות שלי, אולי הקורא שלו מקולקל או שנגמרו לו הבטריות,
ואולי  כמו שיובל אמר פעם לפני שהתחלנו בפרוייקט הזה - שזה לא
יעבוד טוב אף פעם. 30 שניות אחרונות לחיי ואני לא יכול לתת
לעצמי להרוג את עצמי. אני מתחיל לצעוק "קומו, קומו מפגרים,
קומו, אתם חייבים לצאת מהחדר". 10 שניות אחרונות, נראה שאני
וענת ישנים כל כך חזק. "קומו! גניס, ענת, צאו מפה". חמש שניות,
ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ואז צלצול ארוך ולא קורה כלום, פשוט
צלצול ארוך, שום דבר לא זז או מתפוצץ או מתאייד בכל דרך שהיא,
ואז הדבר הבא שאני מרגיש זה מכה בצלעות.
"בן, קום. קום, קום כבר, תפסיק לישון. השעון מצלצל כבר שעה".
"אני לא מאמין שמחקתי את עצמי, הקורא הזה לא עובד, איפה פרופ'
יובל?" ענת בועטת בי ומחייכת. "איזה קורא ואיזה פרופ'? על מה
אתה מדבר? קצת מין פרוע בלילה ואתה יורד לי מהפסים. ואגב, אם
מדברים על יובל אז הוא כבר נכנס שלוש פעמים לחדר הבוקר והשביע
אותי להעיר אותך בזמן". אני נכנס למטבח, יובל יושב שם בעצבים
ואוכל את ארוחת הבוקר שלו. "אתה יודע שהפרוייקט שלנו לא גמור
נכון? איך נגיש אותו ככה, זה אף פעם לא יעבוד טוב, מה נעשה אם
ישאלו אותנו על החולדות? היינו צריכים לעשות פרויקט אחר". ענת
נכנסת למטבח. "בוקר טוב, מכוערים." "אתה יודע מה, אחי? בוא
נעזוב את הניסוי הזה, הוא במילא לא יעבוד טוב אף פעם", אני
אומר. "אתה בטוח? ומה נעשה עם ההגשה היום?" "כן, כן, אני בטוח,
הייתה לי הארה בלילה. במקום ההגשה בוא נלך לקנות לנו פיג'מות
מגניבות." "מה נעשה?" התפלץ יובל. "אני אומר לך, אם לא נטפל
בנושא הפיג'מות עכשיו זה עוד יתפוס אותנו אחר כך לא מוכנים."