[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"למכירה- רגשות משומשים במצב מעולה."

המודעה הזו משכה את תשומת ליבי ביום שישי אחד, מודבקת על עמוד
ברחוב. תלשתי את המספר. מה יש לי להפסיד?
התקשרתי. "הלו?" נשמע קולו של גבר "כן, היי, אני בקשר
למודעה... משהו בקשר לרגשות משומשים?" "אה. כן. כמובן. אני
מניח שאתה מעוניין?" "אני לא בטוח, במה מדובר בדיוק?" קולו
נהיה חשדני מעט: "למה אתה מתכוון?" "אני פשוט לא מבין איך אתה
יכול למכור רגשות." "בקלות, תראה, החברה שלי עזבה אותי,
והשאירה פה קצת רגשות, אז אחרי שהשתמשתי בהם קצת, החלטתי
למכור, אין לי שום דבר יותר טוב לעשות בהם." "איך בדיוק היא
השאירה אצלך רגשות?" "בכל מני דרכים... על תמונה משותפת שלנו
היא השאירה קצת אהבה, על הכרית שלה היא השאירה קצת עצב, על
מברשת השיניים היא השאירה קצת אינטימיות. אספתי קצת מהכל. יש
לי ריכוז של רוב הרגשות" "נשמע מעניין, היא הייתה בן אדם מאוד
אימוציונלי? כלומר, יש להם עוצמה, לרגשות?" "כן, בוודאי"
"אוקיי, אני קונה".





הגעתי אליו למחרת, נרגש. אחרי הכל, לא כל יום משיגים עיסקה
נהדרת כזאת. רגשות משומשים, ועוד במצב מצויין. אמא שלי תמיד
אמרה שיש לי חוש עסקי. כנראה שהיא צדקה אחרי הכל.
בחור צעיר פתח לי את הדלת, "היי, זה אתה, בקשר למודעה?" "כן,
זה אני. מה אני צריך לעשות?" "רק תשתה" הוא אמר והגיש לי בקבוק
קטן. "רק לשלם קודם, אם אפשר" "אה, כמובן" שלפתי מכיסי מספר
שטרות מקופלים והוא לקח אותם. "אתה רוצה לשתות משהו לפני שתבלע
את הרגשות, יש הרבה סיכוי שלא תרצה להישאר כאן אחרי זה." "כן,
אני אשמח. למה שאני לא ארצה להישאר?" "נפרדנו פרידה מכוערת,
גירדתי המון כעס מהקירות בבית" הוא הגיש לי כוס קפה "אפשר
לשאול למה נפרדתם?" "אממ.. היא די תפסה אותי בוגד בה עם החברה
הכי טובה שלה." "אני מבין" "יש עוד משהו שתרצה לשאול לפני שאתה
בולע את זה?" "נראה לי שכיסינו את הרוב, לא?" "אני חושב שכן."
"אה, רק דבר אחד" "כן?" "מה הטעם שלהם, של הרגשות?" "אני חושב
שזה מאוד תלוי בריכוז שלהם. סביר להניח שאלו יהיו מעט מרים..
אתה יודע...  כעב. תסכול. עצב. זאת הייתה פרידה מכוערת למדי"
"אה." "אתה לא מתחרט נכון?" "לא, לא." "אוקיי. אז בבקשה." הוא
הגיש לי את הבקבוק, רק עכשיו שמתי לב שצבעו היה אפרפר, מוזר.
אוקיי, איטס נאו אור נבר, אמרתי לעצמי, ובלגימה אחת גמעתי את
הנוזל המשונה.
ת'אמת, הייתי די מודאג, אחרי מה שהבחור פה אמר לי, מי רוצה עוד
רגשות מרירים ומגעילים, ועוד לשלם על זה?! כמה שטעיתי. הטעם
היה הדבר המתוק ביותר שטעמתי בחיי, וההרגשה... ההרגשה הכי
מדהימה שחשתי בחיי, מציפה את כל כולי.

הוא הביט בי במבט מודאג "אתה בסדר שם?" "נפלא" מלמלתי, "פשוט
בלתי יאמן" "טוב.. אז.. אתה יכול ללכת עכשיו." "לא.. נראה לי
שאני אשאר קצת, אתה יודע.. כמו פעם, לזכר ימים עברו" "איזה
ימים?" הוא נראה קצת לחוץ. "רק פגשתי אותך לפני חצי שעה." לא
יתכן שהוא לא זוכר אותי! אחרי כל מה שעברנו ביחד שנינו, "כולה
היינו ביחד שנתיים, אל תעמיד פנים שאתה לא זוכר אותי!" "אה,
תראה, אני לא יודע על מה אתה מדבר, אבל נראה לי שהכי טוב זה אם
תלך עכשיו." "שנתיים! שנתיים סבלתי את החרא שלך, ואני לא הולכת
עכשיו עד שנדבר על זה! אני לא מכונה אתה יודע!" "אנה?" "נו אלא
מי? אתה מתחיל להזכר קצת, חתיכת בן זונה חסר רגשות?" ואני
מתחיל לבכות, כל פעם הוא עושה לי את זה מחדש. אני כבר לא יכול
לסבול את זה. כל פעם הוא בוגד בי אם איזה מישהי ואני צריך
להתמודד עם כל החרא כל פעם מחדש. די נמאס לי. "תראה.. אני לא
יודע מה קורה פה בדיוק, ואני מתחיל להיות קצת מודאג" "זה דבר
חדש, אתה אף פעם לא דואג לאיך אני מרגישה, או מה אני חושבת.
תמיד, דופק וזורק, ואחרי זה חוזר אליי כדי לקבל חיבוק, ואתה
יודע מה אדוני? ממש נמאס לי מזה!" "תראי אנה... אנחנו נפרדנו
כבר לפני שבועיים, את עברת לגור אצל אמא שלך... אמרת לי שאת לא
רוצה לראות אותי יותר." "על מה אתה מדבר? אני פה עכשיו, לא?"
"אני לא יודע..." "מה אתה לא יודע?! אני פה או לא? אני עומדת
פה מולך!" "אבל אנה... את לא ממש עצמך, תסכלי במראה.. את גבר"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, נראה לי ששנינו צריכים להרגע,
אני אלך להכין לנו כוס קפה. כמו שאתה אוהב. חזק. עם הרבה סוכר"
"אה... טוב. בסדר."

נכנסתי למטבח. אני לא יודע על מה הוא מדבר. אני? גבר? למה זה
הופך אותו? להומו על זה שזיין אותי כבר שנתיים, או לחולה נפש
כי הוא הוזה כל מיני דברים? ואני זה שמתנהג מוזר. נמאס לי כבר
מכל השטויות שלו. אני יודע שנפרדנו. אני יודעת שאני כבר לא גר
פה. אני רק לא כל כך זוכר למה באתי לכאן היום, או איך הגעתי
לכאן. אני מרים את הסכין די לחתוך את העוגה, ופתאום זה מכה בי.

אני יוצא מהמטבח, שולף את הסכין ותוקע לו אותו עמוק בלב "מה
אתה עושה?!" הוא צווח עליי, אבל עם כל פעם שהסכין ננעץ בו הוא
ממלמל חלש יותר ולבסוף משתתק.
אני נעמד מעל הגופה, מחייך. סוף סוף היה לי אומץ לעשות את זה.
"אני לא צריכה את הזבל הזה ממך, חתיכת אדיוט. אני חוזרת לאמא
שלי"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין ברווזים,
אין פיגועים

אגודת מתנגדי
הגורו יאיא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/8/01 23:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה