"אני לא מוכנה לנהל איתך את השיחה הזאת כשהיד שלך תקועה בתוך
הכוס שלי!", היא אמרה. היא תמיד הייתה קצת רכושנית. היא, זאת
יעלי שלי.
יעלי ואני מכירים כבר כמעט 5 שנים. במרץ, 5 שנים. קשה לשכוח,
גם אני ארצה. למה קשה לשכוח, אתם בטח שואלים. יעלי ואני הכרנו
בטירונות. כן, בטירונות. היא לא הייתה סתם עוד חיילת, אלא לא
פחות ולא יותר המפקדת שלי. כן, יעלי, שהייתה בגילי, התגייסה
חצי שנה לפני וקיבלה את הזכות לפקד על חבורת טירונים פעורים
וג'ובניקים ולספק להם את ההיכרות הראשונית עם צה"ל הגדול. אני,
כמובן, הייתי אחד מאותה חבורת טירונים, והייתי פעור כמו
ג'ריקן(מונח שעד היום לא הבנתי, ויעלי מעולם לא טרחה להסביר
לי), וג'ובניק לא פחות. יעלי, מצד שני, הייתה המפקדת
האולטימטיבית, מלאת הדיסטנס - כובע טמבל שמונח בדיוק ככה שהוא
יסתיר את העיניים היפהפיות שלה, שמתחתיו מציץ השיער המקסים
שלה, אסוף בקפידה לקוקו, מדי ב' מדוגמים שיושבים בדיוק במקום
שמדי ב' מדוגמים צריכים לשבת, ולהשלמת התמונה, נשק מקוצר
ששיווה לה מראה של לוחמת חי"ר אכזרית לפחות.
בתור תפקידי החדש כפעור, זכיתי להכיר את יעלי טוב מאוד לאורך
הטירונות. בכל פעם שעשיתי משהו לא בסדר, והיי, זה אני, עשיתי
הרבה דברים לא בסדר, שלחו אותי ל"סדנאות תיקון", או בעברית
צה"לית - קדרים - אצל המפקדת יעל. כמובן שלא קראנו לה המפקדת
יעל, אלא משהו יותר קרוב ל'הקשב, המפקדת'. אם לא סגרתי את
הכפתורים בכיסים כמו שצריך, שכיבות שמיכה. אם לא נתתי הקשב כמו
שצריך, כפיפות בטן. אם לא עמדתי בזמנים, ריצות. בקיצור, עם
הכמויות של הפאקים הקטנים שעשיתי (אלה שלא שווה להשאיר אותך,
וכמובן את הסגל, שבת בשבילם), הייתי אמור להיות שרירי וחטוב
בסוף החודש. זה לא קרה. מה שכן קרה זה שיכולתי לבלות הרבה זמן
עם המפקדת יעל. יכולתי להסתכל עליה בזמן שאני מנסה לעשות
כפיפות בטן והיא מקיפה אותי, ולפעמים מפנה את הגב, ואת הקוקו
שלה, אלי, כדי שאני לא אראה שהיא צוחקת. יכולתי להסתכל עליה
בזמן שאני מנסה לעשות שכיבות שמיכה והיא מקיפה אותי (ושוב מפנה
את הגב כדי שאני לא אראה שהיא צוחקת, עלי) ולהעמיד פנים שאנחנו
בכלל לא שם. אולי לדמיין איך נראה החדר שלה, איך נראית המיטה
שלה... ככה זה נמשך כמעט חודש. כמעט חודש שמטרטרים אותי ואני
מעביר את הזמן בצפיה במושלמות שעומדת לפני במדים ושרוך.
את הסוף של הטירונות אפשר היה להריח כבר כשהיא התחילה, אבל
השבוע האחרון היווה פריקת עול שאין כמוה. התחלנו להסתובב לא
מדוגמים, בידיעה ברורה שהטירונות בעצם כבר נגמרה ועכשיו זה רק
עניין של למשוך זמן. הרי בכל מקרה כולנו רשומים
כ'חייבים-לעבור' במחשב, אז מה כבר אפשר לעשות לנו?
הרבה, מסתבר. אני החלטתי להתקשר לחברים דווקא אחרי שעת ט"ש,
ודווקא ליד המגורים של הסגל. לא יודע למה, זה נראה לי המקום
הכי שקט. באמצע השיחה התכופפתי להדליק סיגריה כדי להגן עליה
מהרוח, וכשהרמתי את הראש מרוצה מההצלחה שלי, שמטתי את הנייד על
הרצפה מרוב הלם, כי מולי עמדה, עם המזל המחורבן שלי - המפקדת
יעל. לפי המבט שלה נראה שהיא לא הייתה מרוצה.

-"חייל, תרים את הטלפון מהרצפה! תנתק את השיחה. יופי. עכשיו
אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה במגורי הסגל, ועוד אחרי שעת
ט"ש?!"
-"אההמ אאא... אה... ה... זה... אה..."

נכון שעד עכשיו כל העניין הזה נשמע כמו סיפור אירוטי לבני
הנעורים, אבל ברגע שהיא פרצה בצחוק מתגלגל זה התחיל להישמע
יותר כמו קטע סטנד-אפ על חשבוני.

באותו לילה, לילה אחד לפני הלילה האחרון בטירונות, זכיתי להכיר
פינות בבסיס שמעולם לא הכרתי, באמצעות הרגליים, הידיים, שרירי
הבטן, הגב, הישבן ושאר שרירים, שבדומה לפינות הבסיס, לא הכרתי
מעולם. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, כשהמשמרת האחרונה כבר
התעוררה לעלות לשמירה, היא נתנה לי לשבת לנוח. אחרי 4 שעות של
טרטורים, נשענתי על פריקאסט שהיה שם, אדום, מיוזע ודואב. היא
הסתכלה עלי ועצרה את עצמה מלצחוק על המראה המסמורטט שקיבלתי
אחרי התרגול הזה, ומלמלה: "כדאי שתכניס את החולצה למכנסיים,
חייל, אם אתה לא רוצה שנמשיך", ואז פרצה בצחוק מתגלגל. לא צחוק
מרושע, אלא צחוק של ילדה, שניסתה לספר בדיחה אבל נזכרה
בפאנץ'-ליין והתגלגלה מצחוק באמצע. היא הוציאה קופסא של
מרלבורו לייטס מהכיס של המדים, שלפה שתי סיגריות, הכניסה אותן
לפיה והדליקה אותן.

"נו, למה אתה מחכה?"
אחרי שסיימתי לבהות באוויר, ראיתי שיעל עומדת ליד הדלת של הבית
שלנו עם השקיות ומחכה שאני אוציא את המפתח מהתיק ואפתח את
הדלת. באותו רגע המחשבות שלי נדדו לדברים אחרים, למבחנים שיש
לי, לבעיות בעבודה, ולכל מיני דברים שהטרידו אותי באותו רגע.
יעלי ואני גרים כבר כמעט שנה ביחד. היא יצאה לקורס קצינות,
והשתחררה בדיוק חודש אחרי. כמה שבועות אחרי זה כבר חיפשנו
דירה, ובאמצע מאי כבר עברנו לדירה החדשה שלנו בירושלים, אחרי
שנרשמנו ללימודים בעברית. מצאנו עבודה, התחלנו ללמוד בעברית,
באותו קמפוס אבל בפקולטות שונות, היינו חוזרים הביתה לחיים
נחמדים ואפורים של זוג בורגני בדירה שלנו בגבעה הצרפתית.
נכנסנו הביתה ויעלי ביקשה שאני אכין לה תה, ומזגה לעצמה מים
קרים. היא התיישבה לידי במטבח, הסתכלה עלי ונאנחה. הסתכלתי
עליה במבט תמה, נאנחתי גם אני והפעלתי את הקומקום החשמלי.
הכנתי כוסות, שמתי תיונים והוספתי סוכר.
"יעלי", אמרתי לה, "קצת קשה לי עם כל העניין הזה, כל הלחץ הזה
בעבודה, והלימודים, ו...", בררתי את מילותי בקפידה, "איכשהו את
עדיין מתנהגת כמו קצינ..."
"אני מה?!" היא צרחה בקול גבוה. מרוב בהלה שמטתי את הקומקום
החשמלי על כף ידי ושפכתי על עצמי מים רותחים. אינסטינקטיבית
רצתי ושמתי את היד שלי במים הקרים שהיא מזגה לעצמה קודם.
"נו, את יודעת למה אני מתכוון בדיוק, ליחס הזה שלך. אני אוהב
אותך והכל", אמרתי, בזמן שהיד שלי בעבעה בתוך המים הקרים, "אבל
אני חושב שאנחנו צריכים לשקול מה הלאה". היא הסתכלה עלי במבט
מזועזע.
"אני לא מוכנה לנהל איתך את השיחה הזאת כשהיד שלך תקועה בתוך
הכוס שלי!", היא אמרה. היא תמיד הייתה קצת רכושנית. היא, זאת
יעלי שלי.