[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
טאבו

דיוושתי חזרה לבית. אשתי היקרה עמדה במטבח וטיגנה בזעם נתחי
פרי. "איך היה?" קראה בלא עניין. "לא משהו."      
"טוב שחזרת." אמרה. השמן זלג שם מהמחבת וכיסה את הכיריים.
ישבתי בסלון מול החלון הגדול וחזיתי בפחד אבל גם בנוחות נעימה
על השקיעה. השמיים היו אדומים והשמש הייתה בוהקת וצלולה, אך לא
מסנוורת.
יש דברים שאין יותר מדרך אחת לעשות אותם.
חפצה נפשי פתאום להשמיד את הטלוויזיה.
קמתי וניתקתי אותה מהחשמל. מלפף סביבה את הכבל ונושאה תחת
זרועי אל שמי האודם. "לאן אתה הולך?" קראה מהמטבח. שמעתי את כף
המתכת המחוררת מערבבת לנו משהו נוטף שמן. "לעשות משהו שיביא
לנו אושר."
"זה טוב." אמרה. סגרתי את הדלת אחריי וירדתי במדרגות. דלתות
השכנים נפתחו והם הביטו בי באימה. ניסיתי להתעלם מהם. "בוא
ננסה לדבר על זה." אמר נואשות מושקוביץ מהקרקע. הדפתי אותו
ויצאתי לחצר הקטנה. השמש עמדה מחייכת ומקווה לשלל ליצני היקום
שינעימו על סולמות ונדנדות תלויות על ענן. זרקתי את המכשיר
למושב האחורי וניסיתי להתניע את המכונית. כל השכנים עמדו
בחלונות. האימהות סוככו על עיני ילדיהן הקטנים. "הוא מטורף."
אמר מישהו בשקט. שפתיו צרו את המילים באיטיות של נהר איטי.
ניתקתי את עצמי מהם בכוח וזינקתי עם המכונית בזרימת הכביש.
במהרה החלו עמודי החשמל לנוע מצדדיי במהירות בעוד העננים
זוחלים מעליי בעדנה כאילו עמדתי במקום. שפכתי את המכונית לתוך
המחלף והמכונית קיפצה על דרך חצץ עד שגלגליה הקדמיות נגעו
במים. פתחתי את הדלת והדפתי את הטלוויזיה על קו החצץ והמים.
נסעתי מעט קדימה עד שהפגוש שקע ודרסתי אותה ברוורס. הקרנצ'ים
של פיצלוח המסך צימררו את אוזניי. תחושת קבס עלתה בבטני. טעם
מר של תרופת ילדות עלה בגאות בגרוני. נחפזתי לרכון דרך החלון
והקאתי את כל הארוחות שאכלתי מתוך שיעמום בחיי. עיניי כאבו
מהמאמץ. אבל תחושת התחדשות שטפה אותי כמו התפנה לה מקום.
בשקט מאחוריי עלתה יבבה חנוקה של רמקול משטרתי. מטחי קולות
סטאטיים כיסו את העמק, ונשמע קול יבש וחלול של אדם שאמר: "זה
ניגמר. צא החוצה עם ידיים מורמות." מאחוריי עמדו בשורה ארוכה
זה לצד זה ניידות בשחור-לבן ושוטרים רכונים מעל דלת פתוחה
הביטו בריכוז עם אקדחים מכוונים לעברי. "עשה זאת עכשיו." אמר
הקול.
כמעט ויצאתי. לרגע עיוור אחד שליווה אותי רוב חיי הייתי עוד
רגע קם ויוצא באדישות אליהם. ללא מחשבה. ללא רגש. אבל באותו
הרגע בדיוק נעלמה קצה השמש מעבר להר הרחוק, ונמוגה. זכרתי את
ילדותי. את הילדה שאהבתי ואת המלחמה שהרגה אותה שנים אחר כך.
זכרתי את אשתי מהיום מטגנת פרי במחבת קוצף שמן, ואת הפעם
היחידה שאמרתי לה שאני שונא את המאכל הזה, ואיך מאז החרשתי.
זכרתי את קיום האמיתויות הקטנות שהנחו אותי כיצד להישאר ער
ושפוי, עצמאי ומתבונן. זכרתי את קיומם, אבל לא מה הם אמרו
בדיוק. ["אם לא תצא נפוצץ אותך."] פעם הייתי בנאדם וגבר בעולם
הזה. פעם מזמן. חיפשתי בתא הכפפות והפלתי חופן בדלי סיגריות.
מתוכן משכתי את הארוכה ביותר שעושנה כדי רבע, ותקעתי בפי. שנים
לא עישנתי. הצתתי אותה דרך מצת המכונית ושאפתי עמוק עמוק את
העשן. פלטתי אותו למראה שלפתע לא פחדתי להסתכל בה. ["אני לא
משחק איתך. אני נותן לך עשרים שניות. עשרים שניות מעכשיו."]
הנשיקה שלי איתה. איך שכחתי את הנשיקה. נשיקה בתולית ורטובה.
את ההבטחה שלי אליה. מה זה היה? לבדי מעשן מול השדה הפתוח.
-לעולם אוהב אותך.- זה מה שזה היה. ואני כמעט שכחתי אותה.
["מאנייק. צא החוצה. אני לא צוחק."] שערה הרך ועיניה. עיניה.
הן גילו לך הכול. את כל אהבתה. והלילות המתוקים בשחת. תחת הירח
הארור. ריח תבואה וריחה. "אל תיתן לעולם לייאש אותך." היא
אמרה. "אל תיתן..."
יצאתי במהירות דרך הדלת.
ידו של המפקד שראיתיו לראשונה הייתה מורמת כמו לפני סימן אש.
הוא הביט בי בדממה. הסיגריה נטתה מטה משפתיי ועשן חריף צרב את
עיניי. אך לא הנחתי לה. "קחו אותו." אמר בשקט. וקבוצת שוטרים
קרבו אליי עם אקדחים שלופים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפילו עם שלם לא
שווה את התחת
שלי!






יוזיף סטלין


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/05 22:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה