כשמתפנה מקום
והסערות מתגברות,
אין עוד זמן להתגלגל ולחשוב
ואי אפשר מהדרך זיכרונות לאסוף.
כשהספירה התמידית נמשכת
וכבר עברת את העשרים וחמש,
הכל מתחיל למעטה לצנוח, להדרדר
ולא ניתן עוד את שאחל לעצור,
אי אפשר עוד לפתח תקוות
ולהפריח באוויר שארי ניצוצות.
כשהלבד נעשה גדול וכבד
והקירות שוממים ועגולים,
התחפושת ריקנית ואחרת
וחוש הזמן מתעוות לו לבד.
ואותה האהבה הישנה הזכורה
מבעד לכל עליך מביטה,
כרשת ביטחון אותך מצילה,
שוב נדמית כאמת הצרופה.
כל מה שרציתי זה לקבל מחילה
מהלילות השחורים ביקשתי סליחה
לא נותר בי עוד מה לתת
ואני מרגיש כל כך בודד באפלה. |
