היא בוכה לי על הכתף. ולמרות שאני לא יכול לראות, אני יודע
שהעיניים שלה נורא אדומות, ושמהאף שלה נוזלת טיפה שקופה של
נזלת שמכתימה לי את הסוודר החדש.

ככה היא כשהיא בוכה, עם העיניים והנזלת.

אל תראו אותי ככה. אני בנאדם רגיש. באמת. אחרת נראה לכם שהייתי
מחבק אותה ככה ומלטף לה את הראש, מרגיע אותה בלחש, כשכל הזמן
הזה הכתם של הנזלת שלה מתפשט על הסוודר האפור החדש שלי? זה
באמת סוודר יפה, הוא לא עלה לי הרבה בכלל, מבצע בקסטרו-מן. אבל
כבר אמרתי שבכלל לא אכפת לי מהסוודר, רגיש.

זה לא רק בגלל שאני רגיש. אני גם אוהב אותה. באמת אוהב אותה,
יותר ממה שאני אוהב כל אחת אחרת בעולם. אז אני מוריד יד אחת
מהראש ומחבק אותה, מצמיד אותה קרוב וחזק אלי. כדי שתדע מה אני
חושב.
 
והיא שוב בוכה בגללו, זה החבר שלה לשעבר, שכבר מהפעם הראשונה
שראיתי אותו לא יכולתי לסבול אותו. יש לו פרצוף כזה, של אחד
שמזדיין ומייד רץ לספר לחבר'ה. הבטחתי לה שבפעם הראשונה שאני
אראה אותו אני... אבל לא יכולתי לסיים את המשפט, כי אין לי
באמת מושג מה אני אעשה לו ותמיד אמרתי לה שאני מאמין שאסור
לשקר.
 
חיבקתי אותה קרוב אלי ואת היד השניה הנחתי על הירך שלה וליטפתי
אותה ברוך. והיא רק ממשיכה לבכות בגלל הטיפש הזה, שגם אחרי
שנפרדו ממשיך להטריד אותה. וזה בכלל לא משנה שהיא איבדה את
הבתולים שלה בגיל אחד עשרה. אני יכול להבין את זה. כזה אני, יש
הרבה אנשים שעוברים חוויות קשות ואנשים כמוני מסוגלים לקבל את
זה.  אז אני חושב על זה, ותוך כדי אני פותח את הכפתור העליון
בג'ינס שלה, ומלטף אותה עם היד, אולי ככה היא תירגע.
ואז היא עוצרת מהבכי מסתכלת אלי ואומרת "לא עכשיו אבא, בבקשה,
לא עכשיו."

ואני, אני מפסיק מיד, כזה אני, בנאדם רגיש.