מיד כשזה נגמר כעסתי עליך "אני שונא אותך יא חתיכת זונה" לצערי
הדבר הניב עצב בלבד
הייתי צריך לדעת שהכעס והזעם מכסים את העצב הנורא
קיוויתי שהכעס יחזור אליי ואכן זה קרה אבל העצב החליט שמתאים
לו בליבי ובנה מושבה
את בהכול אשמה, את יודעת? גנבת לי את האהבה, שלי היא הייתה
ולקחת לי אותה ללא בושה, מי את שתמנעי ממני את האושר והחום
הנפלא?
איך העזת להתייחס אליי כמו שהתייחסת, איך את והמציאות תיחמנתם
אותי ואני כמו אידיוט נפלתי בפח

אין סיגר ואין מצלמה, הפעם זה מוחלט, זה נגמר ואין יותר אני
ואת
אבל אני לא יכול להאשים כבר, את גנבת את האהבה? לא ממש, היא
פשוט נגמרה ואי אפשר אפילו לתהות למה כי אפילו לא ידוע מדוע
הייתה אהבה, הייתה כי הייתה ונעלמה כי נעלמה זו התשובה.
ככה החיים זורמים, לא להכול יש סיבה ופשוט לפעמים דברים קורים
וצריכים להסתכל עליהם בצורה לא טובה ולא רעה אלא זורמת, "זה מה
שקרה"

כמה שכעסתי עליך והכעס עדין שם, מחכה להתנפל עליך, על זאתי שאת
ליבי שברה
אבל גם המיתוס הזה נופץ לי כבר, שברת? את? לא ממש, הלב נשבר כי
הביחד נגמר, זה כואב ומובן, את לא שברת כשם שלא בחרת לסיים את
האהבה, מה שכן את בחרת את הפטיש ולא בחוכמה
אז עם מה נשארתי בכלל?
הזיכרונות גנוזים להם עד אשר הצנזורה תוסר
האושר והאהבה שהרגשתי מפחדים נורא מהמצב
העצב שולט בי ביד רמה, קובע לי את המהלך הבא ולא נותן לי יותר
להיפגע, ואולי זה מה שאני רוצה, להיפגע. להיפתח ולראות את
המציאות כולה ללא מסך שמסתיר לי את הכואב והפוגע שקרה
והכעס, או הכעס, שגורם לי לצרוח את שמך בקולי קולות מתובל
במיטב הקללות
הכעס עוד זוכר את הפטיש שבחרת ואני לא יודע אם אוכל לסלוח על
כך

אז בעצם היה מה שהיה ונגמר ואני מתמודד עם זה, עם האובדן, ולי
נותר לומר לך רק עוד דבר אחד "תודה לך, על תקופה נפלאה"