הוא ישב מול המדורה, בהה- התפלא על הלהבות הרוקדות ואלס זו עם
זו. האזין, למוזיקה הנפלאה המתנגנת בתוך האש כאשר גיצים עפים
לכל עבר. עלתה בו תחושת נוסטלגיה, כאילו משום מקום הוא התגעגע
למשהו שמעולם לא חווה, לתחושות ומחשבות, למראות שמעולם לא
הכיר.
ללא שום סיבה הוא קם, והחל לצעוד. צעד, צעד. לאט לאט, יודע רק
דבר אחד, האש קוראת לו, קוראת לו להשתתף באותה חויית מחול לא
נורמלית שבה, בה הוא עצמו חשק. הוא צעד לאורך החוף, לאט
ובאלגנטיות. הוא הלך במשך שעתיים, אולי שלוש, אולי נצח
נצחים.
תחושת הכמיהה בו החלה להתעצם, גדלה למימדים שמעבר לשליטתו.
ואז, הוא נעצר. הוא החל לרקוד, ריקוד שמעולם לא למד, אך זה בא
אליו בצורה שכאילו ידע ריקוד זה שנים. הוא רקד שעות, עם אותה
להבה שקראה לו לבוא, שנכנסה לליבו. איש אינו יודע כמה רקד, אך
משום מה לא הרגיש עיפות. הוא נכנס לטראנס מיסטי, ובלי שום צורה
של הבעת בלות רקד, מבלי להבין מה קורה סביבו. נעליו, שקנה אך
לא מזמן נשחקו לאבקה מעורבת של עור וגומי, אבל הוא המשיך, לא
חשב להפסיק. הוא לא חשב בכלל, לא היה לו מושג מה הוא עושה,
ממתי ולמה. והוא המשיך לרקוד.
לפתע החל לשמוע מוזיקה, מנגינה מטורפת, את אותם גיצים וגיטרה,
כאילו צוענים מתאספים סביבו במעגל, מנגנים ורוקדים גם הם, והוא
הגביר קצב. המשיך לרקוד ולרקוד, עם חיך מלא זימה מתפשט על
פניו, כאילו הגיע לסיפוק, מיצה את כל כולו. ואז הוא ידע, בזאת
חשק כל חייו. ולפתע אותה להבה שבליבו החלה לגדול, לגדול תוך
כדי ריקוד, שורפת את כולו מבפנים, אבל הוא לא הפסיק, לא הרגיש
בדבר, ולא היה אכפת לו.
עם שחר, הבריזה פיזרה את עפרו בים.
ואני? רק על דבר אחד אצטער, שלא אדע עוד לעולם את אותו ריקוד
מסתורי. |