הללוני.
שבחוני.
הרעיפו עלי זרי פרחים.
הלעיטוני בקטורות ושכיות חמדה.
הקריבו לי את בהמותיכם, ובניכם, ובנותיכם.
שבחו אותי בשירים ומזמורים, ואני,
אני אירק לכם בפרצוף! אמאיס עליכם את חייכם מעוטי החשיבות!
איני בורא האדם לבדו, אני גם בורא הנחש, ואני הוא הנחש עצמו!
אתם! כל כולכם, שארית פליטה, מחשבה כלאחר יד,  הינף אצבע,
אלתור של הרגע האחרון,
צלו האפל של איוב.
אתם אינכם ילדי המחשבה, כי אם פגומים, ומעוותים בפגמייכם.
סיגדו לי! הו צלליות שלי, צלמים, יצורי אבדון עקומים.
מסתודדים בעדרים, טיפשים ובורים...

אך מדוע  מעריצים אתם אותי? תעבו אותי כפי שמתעב אני את עצמי.
תעבוני! וארורים תהיו.
כי טעמתי גם אני מפרי עץ הדעת וידעתיו, ידעתיו!
יצר האדם רע מנעוריו, ומהו יצרי? יצרי!
סוגדים אתם לי ללא אשרור. נושאים אלי תפילות ריקם בחשכת הליל.
אני אשר ראיתיכם בגאיות ההריגה ובשדות הקרב,
בים הסוער ובגוויותיכם המפויחות, רוצח בכורי מצריים, שוחט
בני.
את צלמי שלי אני קופד, בקציר דמים קבוע, על גבול הטירוף,
החושניות, הזעם והאבדון!
מעריצים אתם אותי, את רוצחכם המתועב, הבא עם קצכם לאוספכם אל
שק הנשמות, להשליכם לאבדון, אבן שאין לה הופכין.
כלום חשבתם שיש חיים לאחר המוות? פתיים אתם ! פתיים!!
יום אחד עוד תרמוני, ואז תחיו לעד. תהיו כמוני אז... כבולים...
לנצח.

אינכם יודעים כמה זמן כבר לא דיברתי עם איש.
ילוד יתום, רוח המרחפת על פני המים, רוחץ בריק ובצונן.
יושב לבדי באולמות הקפואים.

עייף אנוכי, יגע מעמל רבבות יובלים.
ילדי החורגים אתם, כולכם, ואהבתיכם,  כאהבת קין להבל, אהבת
הטירוף והשיגעון והשכחה.
עבדוני, הו מחמדי, איובים שלי, עבדוני פן אשכח את קיומי
שלי...

אני, אדוני צבאות, הזורע והקוצר.
כי אנכי יהוה אלוהיך, אל קנא פוקד עוון אבות על בנים, ולא תשא
את שמי לשווא,
כי לא אענך...