וביום שעבר הלכת ואינך
וגם אני נותרתי
ובאתי אל עצמי
עיניי עצומות ושמי
 אינו כשאר הזמנים
 יער עצים מחויך בשמש
תלוי על פיסת אדמה
 ואינך כאן איתי
 ונשמתי את ריח האורן
  בנשימה אחת,
 כמו היה עומד בתוכי
דקירות מחטים
  זיכרון לכאב שחלף
 שנחרט בריח היער ההוא.
ובשמך המזכיר לי פיסה של ילדות
שורשים באדמה חרוטה
 שהולכת עמי במשכן לבבי.
מיום בלותי שהייתי אתך
הפרחים נבלו בגני
 מפזרים זרעים אל אדמת החורש
 במחרשת ציפורני חירותי
  חרשתי לך לב פצוע
וזרע שנטמן בתוכי
 משקה צימאונו בריחות האביב
   ליד ביתי.