פגשתי אותו לראשונה לפני כמה שנים, כשהייתי ילד. בערך בגיל
16. למדתי אז בבית הספר אורט שפירא. בית ספר טכני. המקצוע
שלי היה הנדסת מכונות. לא ממש רציתי ללמוד את זה.
כל מה שרציתי באותו זמן היה ליצור. לא ליצור מכונות אלה
רגשות.
רציתי לגרום לאנשים לחשוב. רציתי שהם יראו את העולם בצורה
שאני רואה. שיבינו כמה קסם יש סביבנו... היו לי חלומות.
אבל אז 'הוא' הופיע...
הספיק לי מבט אחד בכדי להבין שמי שעומד מולי, עומד לשנות את
חיי...

הייתי בדרכי לבית הספר, ואז ראיתי אותו. עומד בצד הדרך.
לבוש בחליפת עסקים שחורה ועניבה עם סמל של דולר אמריקאי.
הוא נעמד מולי וחייך חיוך זחוח. "אתה נחום?, נחום ימין...?"
הוא פנה אליי ושלח את יד ימין נחוש בדעתו ללחוץ את ידי. יד
שמאלו
אחזה בתיק שחור עשוי מעור.
"מי אתה?", שאלתי בחוסר עניין.
"נעים מאוד, ידידי, אני האיש הפרקטי!" הוא ענה, עדיין לובש את
חיוכו, שאט אט התחיל להרתיע אותי.
"האיש הפרקטי...?", שאלתי בחשש, תוך כדי שאני משחרר את ידי
מידו. "מצטער, אין לי עניין לקנות את מה שאתה מוכר".
המשכתי קדימה והחלטתי שלא משנה כמה אני סקרן, האיש הזה
נראה כמו צרות שלא ממש בא לי להתמודד איתן.
"חכה שנייה אחת!", הוא השיג אותי ונעמד מולי. "אני חושש,
ידידי,
שאין לך בכלל אפשרות בחירה בנושא המדובר." הוא אמר והזדקף.
עדיין מחייך. "אתה מבין, אתה הוא זה שבחר לפגוש בי. ואני,
ברגע שקובעים איתי פגישה, אין סיכוי לביטול. נו צ'אנס!"
"מי אתה ומה לעזאזל אתה רוצה ממני?, מאיפה אתה יודע איך
קוראים לי?" התחלתי להיות פחות סבלני כלפיו.
"לא קבעתי איתך שום פגישה מזורגגת!", ניסיתי להמשיך הלאה, אך
הוא עצר אותי.
"אמרתי לך, אני האיש הפרקטי. בוא, בוא נשב כאן על הספסל הזה,
ואני אסביר לך הכל." הוא הוליך אותי לספסל שניצב ליד.
"תשמע, אני מאחר לבית הספר, אין לי ממש זמן לכל הבולשיט הזה."
ניסיתי להסתיר את הפחד שעלה בי, אבל זה לא הלך.
נראה היה כאילו הוא ניזון מהפחד הזה.
הוא הושיב אותי על הספסל. "אל תפחד, ידידי." הוא אמר,
בניסיון להרגיע אותי. למה הוא לא מפסיק לחייך?
חשבתי לעצמי. זה פשוט לא אנושי...

"אז כמו שאמרתי, אני הוא האיש הפרקטי. פגישתנו נועדה למנוע
ממך לעשות שטויות". יכולתי לברוח. פשוט לקום ולהתחיל לרוץ.
אבל התחלתי להסתקרן מדבריו. החלטתי להישאר.
"על איזה שטויות אתה מדבר בדיוק?", הסקרנות השכיחה מעט את
הפחד.
הוא הניח את תיק העור על רגליו, פתח אותו והחל להוציא כל מיני
דפים. הוא הגיש לי את הדפים (מחייך...). בעיון ראשון הם נראו
לי נורא מוכרים.
עברתי עליהם בשנית, לא מאמין למה שעיני רואות. איך זה יכול
להיות...?, כל השירים, הסיפורים הקצרים והציורים השטותיים
שלי... איך לעזאזל הוא הגיע אליהם?!
אפילו שירי האהבה הקצרים שכתבתי היו אצלו. שירים שאני
במו ידי גם השמדתי, מחשש שמישהו יגלה אותם בטעות...
"אני לא מבין... איך השגת את כל זה?" שאלתי אותו, בלי להסיר את
מבטי מיצירותיי. הסודות הכי כמוסים שלי...
"מה, את זה...?", הוא חטף את הדפים מידי. "את הזבל הזה?"
הוא הוציא מצית מכיסו ובשנייה אחת, שרף הכל... את כל העבודות
שלי.

העבודות שלי!, כולן נעלמו עכשיו, התמזגו עם האש!
"מה עשית?!" צרחתי עליו. הפחד הפך לכעס. רציתי לחנוק אותו על
מה שעשה. הוא תפס את ידי בחוזקה.
"תירגע, ידידי. ממילא זה לא היה שווה כלום. עשיתי לך טובה
גדולה. אתה צריך להודות לי."
"להודות לך?, לא היה שווה כלום?", נאבקתי בו לשווא. התעייפתי.
הרגשתי מבולבל. תהיות חדשות צצו בראשי. תהיות שהדחקתי,
והוא הצליח להוציא אותן ממני בחזרה.
הוא הרגיש שכעסי שכח ושחרר את אחיזתו. נשענתי על הספסל.
אולי הוא צודק... למה אני עושה את כל הדברים האלה, בשביל
מה...? בשביל מי...? זבל, הכל זבל. אני מבזבז את הזמן על
שטויות.
כאילו שמע את מה שחשבתי, אמר לפתע: "על לא דבר, ידידי!"
הוא נשען גם כן על הספסל, מביט לשמיים.
"הגיע הזמן שתתעורר מהפנטזיה הזאת שלך. אם יש לך או אין
לך כשרון, זה ממש לא רלוונטי. הסיכוי שלך להצליח הוא אפסי.
א-פ-ס-י!!!" הוא צודק, מי אני בכלל, על מי אני עובד...
מרוב ייאוש, התחלתי לשתף אותו במחשבותיי:
"מה אני עושה עכשיו?, מרוב שהייתי שקוע בזבל הזה, הזנחתי
את הלימודים. הם רוצים להעיף אותי מבית הספר אתה מבין?
אני אבוד... אתה חושב שתוכל לעזור לי?", הייתי על סף בכי.
"היי, אתה לא צריך לבכות, ידידי! אני כאן בשבילך. אני השעון
המעורר שלך. הגיע הזמן להפסיק לחלום, להתעורר ולהיות
'מעשיים'!"
"למה אתה מתכוון?" הפניתי את מבטי אליו.
"עכשיו, כשאתה יודע שבזבזת זמן על ריק, הגיע הזמן שתעשה
את מה שכולם מצפים שתעשה. תחזור ללימודי הנדסת מכונות,
אבל הפעם תשקיע. עזוב אותך מכל הקשקושים האלה מסביב.
הם נועדו לאנשים אחרים. לא לך, ידידי..."
פתאום, לרגע, החיוך הזה שלו, שנראה לי קודם לא אנושי,
הפך למשהו נורא מרגיע. כן, למה לא בעצם? מהנדס מכונות.
אפשר להרוויח לא רע מזה. אפשר לחיות מזה. מה אני מטריד
את עצמי עם הצרות של העולם? יש אנשים אחרים שידאגו לכך.
גם ככה מה שאני כותב, לא ממש משפיע על מישהו.
אולי אני צריך להשאיר את המלאכה הזאת לטובים ממני.
"אתה באמת חושב שאני צריך להפסיק?" שאלתי בלחש.
"אין לי ספק בכך, ידידי. אתה אדם אינטליגנט, אני רואה שאתה
מתחיל לתפוס."
"כן, אני מניח שאתה צודק. חלומות נועדו ללילות."
הוא קם מהספסל בפתאומיות, הביט בי וחייך, "להתראות, ידידי!"
"מה, זהו אתה הולך?" שאלתי בפליאה. כבר התחלתי להתרגל אליו.
"כן, ידידי. אני פה רק בשביל להעיר אותך, לא בשביל להדריך
אותך."
נשארתי לשבת. לחצתי את ידו  ושאלתי אותו אם אני אראה אותו
שוב.
"יכול להיות, ידידי. מי יודע, אולי יום אחד שוב תחזור לחלום".
תוך כדי הליכה הוא החל להעלם, משאיר אותי למחשבות 'מעשיות'.

השנים עברו להן, ואני פגשתי את האיש הפרקטי פעמים נוספות.
הוא לא הזדהה בתור עצמו, אבל אני ידעתי. ידעתי שהאיש
שעומד מולי, הוא האיש הפרקטי. הוא עטה מסיכות שונות וגילם
דמויות רבות. שומר עלי שלא אחזור לחלום.
אבל אני חזרתי לחלום. והיום, שנים רבות אחרי פגישתנו הראשונה,
הוא חזר. נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו מפגישתנו הראשונה.
השעה הייתה 7 בערב. ישבתי לי על כסא נוח בים, מביט בשקיעה.
למטה, על החול, הייתה מונחת המחברת שלי, עם עט בתור סימנייה.
הוא נעמד ביני לבין השמש. ליקוי חמה אנושי. ליקוי חמה
מחייך...
"מה יהיה ידידי?, מסתבר שנכשלתי איתך, מה?"
"כנראה שמצבי באמת חמור, אם טרחת להופיע מולי
בדמותך המקורית..." עניתי בציניות. הוא התעלם ממה שאמרתי
והמשיך: "באמת חשבת שאני לא אגלה מה עשית?"
"מה עשיתי...?" שאלתי בתמימות מזויפת. לרגע היה נראה כי
הוא מאבד קצת מחיוכו המפורסם.
"הבנתי, משחקים משחק אה, ידידי?, אוקי..."
הוא הרים את תיק העור שלו, פתח אותו ושלף מתוכו לפטופ.
"בא לך לגלוש קצת, ידידי?", הוא שאל בעוקצנות.
"יש לי אתר מעניין להראות לך. בוא נראה www... נקודה,
stage, נקודה, co נקודה il. מכיר?..."
ניחשתי מהתחלה למה הוא חותר. אחרי הכל, אני זה שקבע את
הפגישה...
"כן, בטח שאני מכיר. זה אתר ליוצרים חדשים. 'במה חדשה' קוראים
לו. למה אתה שואל?...", המשכתי את המשחק.
"קאט דה בולשיט, ידידי! אתה כבר לא ילד. אני יודע שפירסמת כאן
יצירות שלך. חזרת לחלום?, אתה באמת חושב שיצא לך
משהו מזה?", החיוך הלך ונעלם.
הפעם הגעתי מוכן לפגישה איתו. ידעתי בדיוק מה אני הולך להגיד:
"לקח לי זמן להבין מה באמת קרה שם באותו יום על הספסל.
הצלחת לקחת ממני את הדבר היחיד שעשה אותי מאושר.
אתה הפכת אותי לזומבי. חי-מת. רודף אחרי מטרות שלא
מעניינות אותי. אתה מבין, 'ידידי', אני לא רוצה ליצור, אני
צריך ליצור. אין לי רצון להשפיע על אנשים. יש לי צורך. ואני
לא
אתן לאף אחד לעצור אותי!"
"אתה עושה טעות, ידידי!, אתה עוד תשלם על כך ביוקר!" הוא כבר
לא חייך.
"הטעות שלי הייתה כשנתתי לעצמי לקבוע איתך פגישה בפעם
הראשונה."
"אין לך מושג עם מי אתה מתעסק!"
"הו, ועוד איך שיש לי. אני יצרתי אותך ואני גם אחסל אותך.
התעוררתי מהחלום, ועכשיו אני עושה הכל בשביל להפוך
אותו למציאות. ואני עושה את זה באופן מעשי כמובן.
אתה מקשיב לי 'ידידי'?, ידידי?..."
הוא נעלם.

חזרתי הביתה, התקלחתי וניגשתי למחשב.
היה בי צורך להמשיך ליצור. רציתי להראות לו, רציתי להראות
לכולם, שחלומות לא נועדו רק ללילה. וכן, יש לי את הכוח
להשפיע.
יש לי את הכוח לשנות. אני לא מוכן להיות האדם שמצפים שאני
אהיה, רק בשם הפרקטיקה.
קוראים לי נחום ימין, ואני יוצר! כן, יוצר. ואף אחד לא יקח את
זה ממני!

אני יודע שהוא יחזור מתישהו... האיש הפרקטי...
אבל נכון לעכשיו, אני לא מעוניין לקבוע איתו פגישה. כרגע אני
מעוניין להמשיך ליצור.