התחלתי לצרוח מכאבים. לא, לא מכאבים כמו בפיגוע או כשאוטובוס
עולה לך על הרגל ועוצר, כי הנהג הרגיש שהוא עלה על משהו. כאבים
כמו שמישהי שאתה הכי אוהב בעולם אומרת לך שהיא לא אוהבת אותך
יותר. זאת אומרת, ממבט ראשון זה נראה מגוחך. למה שמישהו יצרח
מכאבים של אהבה סתם ככה באמצע היום ברחוב דיזנגוף ויפחיד את כל
העוברים ושבים עד כדי כך שיקראו למשטרה ויאשפזו אותך
להסתכלות?

עוד משהו מוזר בסיפור הזה, שבטח בגללו תעלו חיוך, אפילו שמדובר
בכאב אמיתי של בן אדם אמיתי, זאת העובדה שזה קרה לפני 15 שנים.
לא האשפוז, זה קרה לפני שבועיים ובטח קראתם על זה בעיתון כמו
חצי מדינה. היא עזבה אותי ככה סתם. בטלפון. הייתי אז בן 16 בלי
הרבה חברים והיא הייתה האור שגיליתי בקצה המנהרה. הרגשתי על גג
העולם, התנשקנו. יותר נכון התנשקתי אתה, היא לא כל כך ידעה מה
לעשות עם זה. ואז הטלפון צלצל. "אני רוצה שנישאר ידידים", היא
אמרה. מעולה, אמרתי, היא בטח פוחדת שאחרי שנשכב אני כבר לא
אוהב אותה יותר. "אני תמיד אהיה ידיד שלך", אמרתי. יופי, היא
השיבה, אז ביי וטרקה... מה???

מאז העפתי את כל החברות שלי בזו אחר זו. במיוחד אהבתי לראות
אותן בוכות. משום מה, אני, הרגיש, לא הרגשתי. אוטם מוחלט של
רגשות. עד שסתם בוקר אחד התחלתי לחשוב על החיים שלי. בדיוק
חזרתי מהים לכיוון רחוב זמנהוף. התחלתי להריץ הכול אחורה.
התחלתי לעשות מה שאולי אסור לעשות. התחלתי לגרד את השכבות
ולחזור אחורה בזמן ולחשוב על זה.

עשר שנים העברתי מהר. זה פה שם עבודה, ועבר. ואז הגעתי לגיל
18. איך לא עצרתי? איך לא פגשתי מישהו שיסיח את דעתי? הייתי
במחשבות על גיל 17 בדיזנגוף פינת בן גוריון. במחשבות על גיל
16.5 כבר הייתי בפינת בר כוכבא. ואז הגעתי לגיל 16 ממש מול
חנות כלי הנגינה. ואז נזכרתי בה - נשבע, שכחתי. יותר נכון
הדחקתי. ידעתי אבל לא חשבתי. 16 שנים היא יושבת לי בתוך הבטן
הכלבה. ואז פתאום הבנתי את פשר הלא אוהב אותך יותר. נזכרתי
בכאב העמוק של פעם, ואז הן עברו לי בראש אחת אחת. עם כל אחת
שעברה זה כאב יותר. כל ההדחקות לא נעלמו, הן ישבו מכווצות
בפינה, מחכות לתור שלהן. ובדיוק מול דיזנגוף סנטר הגיע התור
שלהן. אז פלא שהתחלתי לצעוק מרוב כאבים?

כבר שלושה חודשים שאני בהסתכלות. לא נותנים לי לצאת. הכול
בסדר, אני אומר להם, לא מבין למה אני פה. אולי זה בגלל הצרחות
שיוצאות לי מדי פעם. נו, בן אדם הוא לא מכונה, לכם לא כואב
לפעמים? לכם לא בא לצרוח לפעמים "די!"? אז אני צורח וקוראים לי
"לא בריא נפשית".

הדבר המצחיק בכל הסיפור הזה הוא שבדיוק כשהפכתי להיות נורמלי
נהייתי משוגע.