זה התחיל בתור הלצה משעשעת. "תתנו לו לעבור, בואו נראה מה
יקרה...". כולם צחקו והסתודדו, וירוחם המשיך בשחייה או יותר
נכון במעין פרפור מעגלי ורחב. הקנוניה פשטה בכל קהילת השפיכה
המוקדמת ורק ברגע ההפריה, הרגע בו נזדעזעו רקמות חלל הרחם
והביצית המבוישת שריינה קליפתה המגרה-מסופקת הבינו זקניי הזרע
מה הם עוללו. ירוחם-זירעון מאתגר גנטית ובעל תואר בשחייה
צורנית הפרה את הביצית התמהה ועכשיו מטענו הדל אחראי ביצירת
אורגניזם שאמור להיות מורכב. כל זה קרה די ממזמן ועכשיו אני
עובד בקיוסק ממש ליד הבית וירוחם, על עננו, כהרגלו, בדיוק
נכנס.

לעבוד בקיוסק זה די משעשע אותי. יש ת'לקוחות הקבועים. אתה
כבר מכיר אותם את הבדיחות הקטנות שלהם וקריצות העין שבונות להם
את הביטחון שאחר-כך ישמש כדי לבקש רק 'לרשום' את המצרכים. יש
להם גם מקומות ישיבה קבועים ודרישות קבועות ובסופו של דבר הם
די משעממים. לפעמים שאין לי כבר כוח אליהם אני פשוט מתיישב
מולם וקורא עיתון או ספר או לפחות מציב לפני עיתון או ספר.
למרות זאת בד"כ אני ממשיך להנהן למונולוג שלהם עוד מספר דקות
בלתי מבוטל.
יש את לקוחות הספורט וההימורים. הם באים לשרוף זמן וכסף על
חלומות זולים מפרסומות יקרות. כבר למדתי להציב לפניהם את כל
התוצאות מההגרלה האחרונה וזה חוסך כאב ראש רציני. הם מתחלקים
לזייני השכל, למומחים ולמגרדי כרטיסי הגרוד - המצוי והכבד.
זייני השכל יבכו לי שעה על כמה מפעל-הפיס רקוב והכול מכור
מראש, הם גם ימצצו הוכחות מהטפסים העקרים שמכרתי להם יום
אתמול, ינופפו קצת לימין ולשמאל בעיני עגל נעלב ובסופו של דבר
יבקשו טפסים ריקים, ימלאו אותם וישלחו. המומחים בכלל לא מדברים
איתי אני מגיש להם עט (משום מה אע"פ שאני, באופן עקבי, שם את
העטים במקומות הכי ברורים בקיוסק, אף אחד לא מוצא אותם לבד) הם
יודעים לקחת טופס לבד ממלאים אותו בקצב הכתבה אקדמאית מגישים
לי בסוף אוסף ניירות בכמות שהפכה חורש קטן ומאושר בברזיל לקרחת
יער חשופה. לרוב אין להם ארנק והם שולפים שטרות ענק בלתי
מסומנים מחפיסה מגולגלת שמדיפה ריח של ידיים - הרבה ידיים.

המגרד המצוי יתאפס על עצמו מהר מאוד אחרי שבא רק לקנות
פיצוחים ומצא עצמו מגרד כרטיס עקר. הוא יבטיח לי שזה פעם
הראשונה שהוא מגרד בכלל - "זה הפעם הראשונה שאני מגרד בכלל..."
ובגלל שלא זכה בשום דבר ("אולי אפשר לבדוק במכשיר עוד
הפעם...") יקנה רק עוד כרטיס אחד או שניים... לא יותר משלושה
או ארבעה (אם כי לעיתים יקנה עוד חמישה כרטיסים (או שישה...
בכל-אופן בטוח לא יותר משבעה, שמונה כרטיסים נוספים, אלא אם
הוא)
המגרד הכבד ימצא עצמו מגרד עד זוב דם את ארנקו וכבודו
לאבדון. הוא כבר גרד 9 כרטיסים ללא שום זכייה וברצף כך
שלשיטתו בכרטיס הבא חייבת להיות זכייה (כפי שניתן לראות
המגרד המצוי יכול להפוך חיש-קל למגרד חיש-גד כבד באופן זה).
מדי פעם יציין המגרד ש'זה' הכרטיס האחרון שלו להיום "טוב, זה
הגרוד האחרון שלי". אחרי שייגמר לו הכסף בארנק או אחרי שתגמר
לי הסדרה של הכרטיסים הוא יעזוב ללא כבודו עד ליום בו תישכח
כלימתו ובשבוע הקרוב.

קבוצה פעילה ומעניינת של חסרי גרעין מקובע הנה - הנודדים. הם
סוכנים חופשיים אינם בוחלים איפה לקנות את מרכולתם ונעצרים
אצלי אם בדיוק רצו לשבור רעב זמני או אזלו להם ולסביבתם הקרובה
סיגריות. לפעמים הכלב שלהם פשוט נעצר לרגע להשתין לי על
המאוורר של מקרר הארטיקים והם מרגישים שמה שיעזור לי להתגבר על
זה יהיה קניית מסטיק מלון ירוק בחצי שקל (אני בכלל מסוקרן איך
הכלב לא מתחשמל אף פעם). בכל מקרה ניתן לתפוס איתם שיחה עירה
והם קהילה רחבה ומעניינת.

ילדים מתחלקים לשלושה. ילדי הקבועים, ילד דמי-כיס,
וארבה-ילדים. ילדי הקבועים נכנסים כטווסים בשלים שאילולא הם
היו רואים אותי שם היו טועים לחשוב שהמקום של אבא. הם נשלחו
בידי גורם עליון זה לקנות משהו או סתם עברו באזור ובכל מקרה
'ירשמו' על אבא את מנת הגלוקוז לוורידים שלהם. הביקורים שלהם
חטופים והם לא ממש מעניינים, אין ספק שההתפתחות הגרועה של
ניהול משק בית וכספים בעתיד נובעת מהיותם
ילדי-הקבועים-הרושמים.
ילד דמי-כיס הינו מבויש ושקול. הוא נכנס עם ארנק פלסטיק
מזוויע (אותו קיבל בהוקרה מסבתא) בו נתונים מעט מעותיו. עיניו
זריזות ופיו דורש מחירים ועלויות. אם ילד דמי-כיס לא שאל מחיר
על לפחות חצי מהסחורה - הוא לא זז! אם הוא צעיר מדי, סבתא
(הנ"ל) תתלווה אליו חרף היותה דוברת רוסית ספרותית בלבד
(ברוסיה היא הייתה מהנדסת של דברים שרק היא מבינה מהם). לעיתים
יבקש לדעת מחירים של צרוף פריטים כל-שהוא, מעלעל בעיניו ובודק
אולי טעיתי בחישוב. אחרי הסכמי הקניין להם מתחייבים שני הצדדים
בעסקה והחלפת הכספים - כמעט ויתפלל הילד לשלום מטבעותיו. ילד
דמי-כיס לעולם לא יבקש או יקבל עצה. ברוב קשב יקשיב לי עם
אזרוק לו אחת אבל לעולם לא יפעל על פיה. ילדי דמי-כיס אחריתם
להיות ראש-ממשלה.
לפעמים צרות שעברו מן העולם הישן מופיעות באזורי ספר עירוניים
ומודרניים - ארבה-ילדים. לעיתים שדה הסוכר והקלפים-הצבעוניים
שלי נחמס בידיי מזיק חמולתי זה. ברעש ותופים הם נכנסים לקיוסק,
נוגעים בכל מעדן פטרו-כימי חדש שזוהר בחשיכה או מתפוצץ או קופץ
בפה שלהם או אלוהים יודע מה המציאו מהנדסי המזון עכשיו. הילדים
נשענים על כל שולחן ראווה ומפשפשים בכל צנצנת ממתקים שידם
מסגת, הם גם פוקדים את מקררי הוואנילה והפרווה וקורצים אל מעמד
הסיגריות - להראות לי שהם מבינים בדיוק מה קורה (אחריי הכל
'שזף' מהשכבה כבר מעשן). אני בולש אחריהם שמא ידפקו לי איזה
בונבון אבל בתמימותם הם רק עושים קולות רקע. הם מזיקים לשאר
הלקוחות (שמזיקים לי שמזיק עכשיו לך הקורא) וגורמים לקיוסק בו
אני עובד להראות כמו טיול שנתי בלי מורות, בלי טיול ולא רק פעם
בשנה. בסופו של דבר החלקים בארבה בעלי הממון ישוכנעו ע"י
החלקים נטולי הממון ש-"בואו ונקנה לכולם חמוץ-מתוק" והארץ
תשקוט שלוש דקות.

שיש שיר טוב בטלוויזיה (MTV כמובן) אני כבר מכין את הקופה
לקליטת לקוח טורדני במיוחד. הוא יבוא מחופש ללקוח רגיל ואז
יתעקש שבקיוסק ממול מוכרים 'את זה' בחצי שקל פחות ו"מה זה
ההפקרות הזאת?". איך שהשיר נגמר הוא יירגע, ישלם ויקבל ממני את
ברכת ה-"ושיהיה לך יום טוב, אדוני...".
לקוחות רגילים לא מגיעים לחוד בד"כ. כמו צרות, יגיעו בזוג או
בשלישיה. הלקוח הראשון תמיד יחפש לעשות את הדברים הכי מורכבים,
גוזלי זמן, בלתי-אפשריים או בלתי קיימים במימד הנוכחי שהוא
מצליח לחשוב עליהם. הלקוח השלישי בתור - יתייאש ויעזוב והלקוח
השני ישבע באימא שלו שהוא בא רק לקנות בקבוק קולה ליטר וחצי.
קר אם יש...
כוסיות מתחלקות לשניים. יש את הכוסיות שבטוחות שהן הן
אחראיות לסיבוב כדור-הארץ ויש את הלא מודעות להיותן נוקעות
גלגלי עיניים זכריות מקצועניות. אלו הראשונות יכנסו בהוד והדר
מדמיינות חצוצרות בסצנה. הן תדרושנה סיגריות ומסטיק ותפשפשנה
בארנקן שעה קלה. אני בקוליות אנסה להגיש להן את החפיסה המבוקשת
ואדרדר בטעות חצי ממעמד הסיגריות על ראשי. הכוסית תטען שחסר לה
חצי שקל ושאני אוותר לה. ולפני שאבין מה קורה אביט בישבנה
האפרסקי מענטז החוצה. ה"נוקעות" תשאלנה בחביבות מה אפשר לקנות
ב- 4.60 ושאתחיל לפרוש את משנתי בנושא בקסם כובש, לקול צחקוקן,
יכנס או יצפור החבר שלהן ויגזול אותן ממני לנצח. במידה
ול"נוקעת" אין חבר היא תבקש ממני אש, ואבחיל.
באשר אליה - עד חצי מרכולתי אציע לה כל פעם מחדש, אבל היא
תקפיד לשלם תמיד את מלוא הסכום, כמו שהיא באה כך היא הולכת.
אבל זה כבר סיפור אחר.

חוצפנים: חוצפן סוג א' יעצור עם הרכב בדיוק במעבר החצייה מול
הקיוסק תוך כדי זה שהוא מוודא שהוא חוסם גם את הולכי רגל וגם
רכבים על הכביש. הוא יצפצף ויצעק לי "איך מגיעים ל'תאטרון
הצפון'?".
חוצפן סוג ב' יעצור עם הרכב בדיוק במעבר החצייה מול הקיוסק
יצפצף ויצעק לי "נשאר עוד מעריב של היום?", שאגיש לו יתן לי
סכום מדוייק אחרי שירים את ישבנו מעל הכסא כדי למצוא מטבעות
בכיס (לוקח לו כמה זמן להבין שהוא חייב להרים את ישבנו). אשלח
אותו לדרכו בהזעפת פנים.
סוג ג' יעצור בדיוק במעבר החצייה ויצעק לי "נשאר עוד מעריב של
היום?", מנופף עם השטר הכי גדול שהוא מצא במהלך היום וגם יצפה
לעודף. אבהיר לו ש"פה זה לא שוק!".
סוג ד' יראה לעין הבלתי מיומנת כסוג ג'. אבל אחרי שהוא יעזוב
עם העיתון ו-3 ק"ג עודף, הוא ייזכר שהוא לא מהסביבה בכלל והוא
חייב להגיע ל'תיאטרון הצפון'. בד"כ גם יהיה לו רכב רחב במיוחד
לצורך חסימה אפקטיבית יותר של הצומת...

שיכורים ומסוממים מי יותר מסטול? שיכורים קל יותר לזהות -
ענן אלכוהול יבסם את הקיוסק דקות לפני שיכנסו. במהרה הם מוצאים
את הוודקה עם הדג המת שלהם או שהם מחפשים את הידית של מקרר
הבירות בצד השני. אם הוא רציני יש לו כבר פותחן, אם הוא פחות
רציני אני פותח לו את הבירה (לממש רציניים יש פותחן אבל אני
פותח להם את הבירה בכל-זאת...) בדרך-כלל אי-אפשר ממש לדבר איתם
ואני מוצא עצמי משתכר רק מהבל פיהם. מסוממים באים לקנות באנגים
ומבחנות. לפני שהם נכנסים הם בודקים את השטח ובדרך-כלל יקנו
משהו נוסף ורגיל בתור ה'cover' -  שלהם לאופרציה. המומחים
יבחנו את המוצר וישאלו 'תגיד אין מבחנות בקוטר גדול יותר?'
ואני אשיב "לא אחי, זה סטנדרט עולמי". המפודחים מביניהם תמיד
יפגשו את שמחה השכנה שתתעניין מתי הם בכלל השתחררו מהצבא ואני
אנסה להשהות את העסקה עד שהדם יחזור לפניהם. אם אותה שמחה
השכנה קלטה אותם, אנסה להבהיר לה שהסטלן הוא בעצם רק סוג של
מדען חובבן...

כן, אההה, ירוחם. עם כולם אני אוהב לשחק, על כולם אני אוהב
להתבונן. אבל איתו יש לי בעיה. בליווי אימו ועוד אחות קטנה הם
מופיעים. נחמדים ואיטיים הם בוחנים את המוצרים, בדרך-כלל ישלחו
גם טופס או יתעניינו במשחק החדש בו ניתן להפסיד עוד כסף. אבל
אני לא יכול איתם. מה לעשות, אני לא מושלם. בעיה לא נעימה,
בעיה שנדיר לדבר איתה. היא גם לא קשורה בדיוק לסבלנות או
סובלנות. ומה שבטוח שאין ממש דרך לפתור אותה ללא מנות גדושות
של אי-נעימות הדדית ודי פאדיחה להזכיר אותה בכלל. בכל מקרה
הבעיה היא שהם בואו ונאמר, לא מריחים כל-כך טוב, אוקיי, אוקיי.
אולי הייתי עדין מדי בתיאור הזה, זה לא שנודף מהם ריח עדין של
חריוני יונים חולות אלא הם ממש מסריחים, מנדפי גללים, אופפי
צואת ביבים רטובה, מעלי ניחוחות עזים של טיטולי אנוש, מפזרי
ארומה של ביצת-ביצים סרוחות, קקיונרים עם דיפלומה, חראבנדרים
בחברה מורשה בע"מ, ראשי הדירקטוריון של המכון הבין-תחומי להפצת
ריח מרושע בקוסמוס (אינקופרייטד). בקיצור לא נעים, לאף בכלל
ולנחיר בפרט. זה לא שהיה זה ביקור אחד שכזה אלא פעם אחר פעם
איני מסוגל לשרתם נאותות בשל גלליות היתר הלזו. כאן הסבלנות
נשברת, כאן אני נשבר. תנו לי לשרת קופים, חמומי מוח, נערות
זוהר, בעלי מומים, מגלגלי עשבים ואפילו אנשים שנוהגים 'לרשום'
אבל לא אנשים שמסריחים. זהו, זה כל מה שהיה לי להגיד.

(תודה ליוני מאלמורה)