היום היית נחמד אליי.
איך בשניה אחת אתה יכול להיות הכי מקסים, הכי מתחשב, הכי
נחמד...
ובשניה שלאחריה מרוחק, מנותק.
זה אבוד כשאני מבולבלת, הכל אבוד. לבנים יש את היכולת הזו
לבלבל אותי כל כך.
מאוהבת עד לקצות האצבעות, ואז שונאת עד לחורים שבגרביים.
אני שונאת את הג'ונגל שנהיה בתוכי כשאתה קרוב, אני שונאת את
התסמונת התאהבות הילדותית הזו...
היום היית נחמד אליי, היה לך מבט טוב בעיניים.
אני לא מצליחה להסביר את המשיכה שלי אליך במילים, אבל זה לא
הופך אותה ללא קיימת.
צא לי מהראש.
אתה כמו מחלה, משתלט על כל המערכות, וכשאתה לידי פיזית בכלל
קשה לי לתפקד.
אני שונאת אותך. אני שונאת את הצחוק שלך.
אני שונאת את השיער שלך, ואני שונאת את החיוך שלך.
ואני שונאת את הקול שלך, ואת ההליכה שלך, אני שונאת את איך
שתמיד אני יכולה להרגיש שאתה קרוב.
אני שונאת אותך.
שונאת עד לקצות האצבעות, ואוהבת עד החורים שבגרביים.