אני לא כאן עכשיו,
אני הכי לבד בעולם.


הפרחים נובלים,
החתולים לא מייללים,
השירים לא יוצאים,
המלנכוליה בשיאה.

לילה,
אחרי חצות.
כל כך לבד עכשיו,
בא לי לבכות.

דמעות לא נגעו בעיניי כבר כמעט שנה,
עדיין לא בכיתי בגללה.
אולי הלילה, פעם ראשונה.

וטלי אמרה לי שהיא לא תעריך אותי עד שאני לא אגרום לה לבכות.
אני אישית לא מעריך אנשים שגורמים לבכות.
אני מחפש צחוק בכל אדם,
מחפש קצת אהבה,
רגש חם וגם,
נפש,
דם,
לפתוח לב,
להיפתח לתוך גוף,
לשמוע שירה נפלאה...

{ואני מעדיף לגמור מלגרום,
בעצם...
פאק, מעניין איך נשמע הקול שלה הלילה.}

אוי, מרוב המחשבות כבר שכחתי מהדיכאון.
אני הכי לבד בעולם.

ואולי בעצם לא.
אולי בעצם אני לבד אבל איתה.
המילים שלה נותנות לי קצת ביחד...
להיות לבד,
אבל עם מישהו.

תודה.