מיד כשנחתי בבנגקוק ראיתי אותו, תאילנדי קטן מלוכסן עיניים. יש
שאומרים שהתאילנדים הם עם מעורב עד כדי כך, שחלק מהם נראים
מונגולים, חלק סינים ואחרים בכלל נראים יפנים. תקראו לי גזען,
אבל עבורי הם נראו כולם אותו הדבר. בשום פנים ואופן לא הצלחתי
להבדיל ביניהם. רק עברתי את ביקורת הדרכונים והוא כבר הבחין בי
מרחוק כאילו ידע שהשלט הקטן שהוא מחזיק בידו נועד עבורי. מספר
צעדים קטנים וזריזים הציבו אותו מולי, והוא פנה אליי ושאל:
"מיסטל כהן?!" במבטא כבד. חייכתי אליו, והוא כמו חיכה לאישור
ממני, הסתער על המזוודות שנעו על המסלול, ודג אותם כמו צייד
מנוסה. אפילו אני בקושי זיהיתי את התווית השם הקטנה שהייתה
צמודה למזוודותיי. שאלתי אותו לשמו והוא רק חייך והפטיר " This
way, come come." הגענו למונית גדולה ולבנה ואז כשהוא מזכיר
נמלה שסוחבת גרגיר הגדול פי שניים מגופה, הרים את המזוודות מעל
לראשו והניח אותן בתא המטען.

לאחר שלוש שעות של נהיגה מטורפת שגרמה לי להשאיר את מושב
המכונית רטוב מזיעה, הגענו לפתח המלון שהזמינה לי החברה
בפטאיה. "Wait" ביקש מלווי התאילנדי ורץ לעבר הקבלה. כעבור דקה
חזר מלווה בתאילנדי נוסף שנראה ממש כמוהו, רק לבוש במדי בורדו
מצועצעים וחבוש כובע קטן לראשו. תאילנדי מספר 2 העמיס את
המזוודות שלי על עגלת מתכת מוזהבת וסימן לתאילנדי שלי לבוא
בעקבותיו. הבחור שלי חייך אליי וחשף סט שיניים פנינים לבנות
ומושלמות. שמחתי שהוא היה ידידותי, אבל העייפות החלה להשתלט
עליי וקיוויתי שאוכל לנמנם בקרוב. שרת המלון הציב את העגלה אל
מול ביתן שהיה מכוסה כולו בצמחים מטפסים. נכנסתי לחדר והמלווה
התאילנדי שלי בעקבותיי. במשך מספר דקות הסתובבתי בין שלושת
החדרים שכללה הסוויטה שלי ונדהמתי מהפאר וטוב הטעם שאפיינו את
העיצוב שלה. הייתי מרוצה מהבחירה שעשה סוכן הנסיעות של החברה
שלי, ובלבי הודיתי לו על כך שסידר לי מלווה מוכשר כמו התאילנדי
הזה. כשחזרתי לפרוזדור הכניסה, ראיתי שקערת פירות מחכה לי
בידיו של התאילנדי. הצצתי מסביב והבחנתי שידידי הספיק לפרוק את
שתי המזוודות שלי בינתיים, וכל הבגדים היו מסודרים בארון או
תלויים על הקולב. נדהמתי מהזריזות שבה פעל וניגשתי להודות לו,
אבל הוא המשיך לחייך אליי מבלי לומר מילה. או אז נפל לי
האסימון והבנתי למה הוא ממתין. תחבתי את היד לכיס והוצאתי משם
שטר של 50 באט. מיד הבנתי שלא הערכתי נכונה את גודל התשר, משום
שהתאילנדי שלי רק הניד בראשו והמשיך לחייך. שלפתי את הארנק
מהכיס, והוצאתי שטר נוסף, אך זה לא עזר, הוא פשוט המשיך להניד
את הראש ולחייך. שמתי לו ביד 400 באט ואמרתי לו שלום, אבל הוא
החזיר אותם, ויצא מבעד לפתח הדלת. הייתי מותש מהטיסה ולא היה
לי כח להתווכח איתו, אז במקום לרוץ אחריו, נכנסתי לחדר
האמבטיה, ולאחר מקלחת קצרה נפלתי שדוד על המיטה.

כשהתעוררתי כבר החשיך והבטן אותתה לי שהגיע הזמן לאכול. שמתי
עליי בגדים ויצאתי החוצה. כמעט שנפלתי כשפתחתי את הדלת ושם, על
המדרגה בקצה המרפסת ישב התאילנדי שלי, ידידי מהבוקר. כשהתקרבתי
לעברו חייך כמובן, וסימן לי לבוא אחריו. תאילנדי נוסף במדי
בורדו הסיע את המונית שהגענו בה בבוקר לקדמת המלון. כשנעצרה,
קרא לי ידידי ופתח את הדלת עבורי. נסענו בכבישי פטאיה
כשהתאילנדי מסובב את ההגה בעזרת ידיו הקטנות וכמעט ומתנגש
במכוניות שבאות מנגד בכל פעם שהגענו לסיבוב. לבסוף הגענו לבית
לא גדול ששלט לא גדול שניצב בחזיתו אמר "Restaurant ".
כשנכנסנו פנימה קיבלה את פנינו פמליה מכובדת. הייתה זו משפחה
תאילנדית שלמה, כאשר לכל בן משפחה יש תפקיד. הילדות הקטנות
ערכו את השולחן בעוד הבת הגדולה שימשה כמארחת ולוותה אותנו
למקומנו. המלווה שלי התיישב בכסא שמולי, ותוך רגע החלו להגיש
לנו ארוחה ביתית שהורכבה ממספר אינסופי של מנות. מכיוון שהרעב
שלי גבר בינתיים, התחלתי לאכול, מצפה שהתאילנדי שלי יעשה
כמותי, אך הוא הביט בי, חייך ואמר "Good . good. ". גם
כשניסיתי לעודד אותו להשתתף עמי בסעודה, עשה עצמו כלא מבין
והמשיך לחייך.

הייתה זו אחת מהארוחות הטובות ביותר שאכלתי מעודי, וכשסיימתי
מיהרתי להודות לידידי ולבעלי הבית. התאילנדי שלי פלט לעברם
מספר משפטים בשפתו, והם הנהנו וחייכו אליי את אותו חיוך מלא
חיבה שהספקתי להכיר כל-כך טוב. התחנה הבאה שלנו, כך הסתבר לי
בדיעבד, הייתה מכון עיסוי או איך שלא קוראים לזה בתאילנד.
מארחי  התעלם מניסיונות ההתנגדות שלי, ולאחר שהבנות הגיעו
התעלמתי גם אני מאותו מלאך שנהג לשבת על כתפי הימנית וייצג את
המצפוני. במשך כל הזמן שהבנות "עיסו את גופי" חיכה המלווה שלי
בחדר הכניסה, וכשיצאתי הוא חייך כתמיד ולא ניסה להתעניין
בחוויותיי. הוא התניע את הרכב והחל לנהוג חזרה למלון, לפחות כך
ניחשתי מחיוכו רב המשמעויות כששמעתי קול צפירה מחריד. חשתי
טלטול עז אשר בסופו הרגשתי כאילו מישהו כיבה את האורות.

כשנפקחו עיניי, האור מסביב היה בעל גוון אדמדם, האוויר היה חם
וכבד, ומולנו עמד לא פחות מאשר השטן בכבודו ובעצמו. לא היו לו
קרניים, וגם לא זנב, ואם לא היה כתוב באדום "Satan" על הגלימה
השחורה שלו, הייתי מוכן להישבע שהוא סתם תאילנדי קטן. לימיני
הצלחתי להבחין בידידי התאילנדי עומד ומחייך. השטן החל לדבר.
הוא הסביר שהגענו לסוף דרכם של בני תמותה. אחד מאתנו חייב
להתלוות אליו, בעוד שהשני יזכה לחזור לחייו. חשבתי להציע
לתאילנדי שנטיל מטבע, אך בטרם הספקתי להוציא הגה, הוא החל
לפסוע לכיוון השטן. ממש לפני שנעלמו שניהם בלהבות, הסתובב
ידידי הקטן וחייך אליי חיוך פרידה.

התעוררתי לחיים בחדרי במלון כשאגלי זיעה רבים שוטפים את פניי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את חברי הקטן במרפסת שמחוץ לחדר,
אבל הוא לא היה שם. המשכתי לעבר דלפק הקבלה של המלון, ובררתי
אצל הפקידה. היא הסתכלה עליי וחייכה כמו שאני הייתי מחייך לעבר
אדם תימהוני שהיה ניגש אליי. היא לא זכרה אף אדם שליווה אותי
למלון, והותירה אותי מבולבל כמקודם. החלטתי להירגע באמצעות
טיפת אלכוהול. ניגשתי אל הבר, והזמנתי מהברמן התאילנדי, שבקושי
ראה משהו מעבר לדלפק, בקבוק של הייניקן. העפתי מבט לאחור,
לוודא שהתאילנדי שלי לא מחכה מאחוריי, מחייך, אבל הוא לא היה
שם. "אני חייב לגמול לו איכשהו" אמרתי לעצמי, והתחלתי לחשוב
כיצד לעשות זאת. לבסוף מצאתי! כשאחזור לארץ אתן לפועלים
התאילנדים שלי שבוע חופש, שינוחו קצת. בעצם, כשחושבים על זה,
יום אחד יספיק להם - גם ככה הם מחייכים יותר מדי.