זה כיף לא נורמלי לשוטט ברחובות העיר בשעות שבהן כמעט אין אף
אחד, אפילו כשיש שמש בשעות הערביים, כמעט ולא רואים איש.
במיוחד בימים אלו אני יכול להנות מהריקנות של הרחובות, כך אין
מרגש כאילו איבדתי אחיזה בעולם כאשר אני רואה אדם מופיע ממולי
והולך על הגופות כאילו אין שם כלום. יותר מדי פעמים כשאני הולך
ברחובות אני מרגיש שנאה רבה מצטברת, ואז אני מתחיל לראות את
הרחובות בצורה שונה. כאילו מלחמה נוראה היתה הרגע, או עדיין
מתרחשת. גופות מעטות פזורות בכל מקום, עכשיו אני עובר ליד רגל
של אדם שהראש שלו נמצא על ראש גדר צמחים. גדר הצמחים עצמה כבר
מכסה את רוב הדרך, מסתירה מתחתיה מראות שגורמים לי לחייך.
בהמשך הדרך אני רואה מישהו שיצא גם הוא למסלול ההליכה,
כשהתקרבתי אליו, ראיתי כיצד חנית משפדת אותו. והוא...? הוא
עובר על פניי כאילו אני בול עץ שנמצא שם בדרך. הצעדים העקביים,
הרעש הקצוב של סוליות הנעל הפוגעות בלבני הדרך. זהו הרעש
היחידי, מלבד הרוח, שנשאר קבוע. מכוניות עוברות בחטף על פני,
כמה נהגים מטומטמים שמים פול ווליום במכונית שלהם. ואז, כשהם
עוצרים ברמזור, אני רואה כיצד קליע פגז נוחת אל תוך המנוע של
האוטו ומפוצץ את המכונית לרסיסים. ואז האור ירוק והמכונית
נוסעת, אך הרסיסים עדיין מפוזרים מסביב. אנשים מתים עדיין
מפוזרים מסביב, ואני ממשיך בדרכי, נועץ את מבטי ברצפה שמלפני.
מנורות רחוב נדלקות מעלי, השמש כבר נעלמה לחלוטין מאחורי שורת
הבתים שמעבר לרחוב. הבחנתי שהדרך שוב מתעקלת לצד, נאנחתי
בעייפות וחזרתי בדרך שבה באתי.
הדרך עכשיו היתה מלאת חורים באדמה, שלדים כוסו בצמחית פרא של
מה שנראה כמאות שנים. בצורה מוזרה, היו חניתות תקועות בחלק
מהבורות באדמה ועליהן ראשים משופדים. גופות חדשות היו ערומות
על גבי הצמחים, רבים מהן היו מחוררות בחורי כדורים. הרבה
חניתות היו נעוצות בשלדים, הלילה ממשיך לכסות אט-אט את העולם
שמסביב לי. מספר מנורות מקולקלות בדרך גורמות לסמטה או שתיים
להיראות אפלות יותר ממה שאפשר לזכור. הסתכלתי בשעון, ארוחת
הערב קרבה, משום מה כמעט ולא אכפת לי.
מכוניות המשיכו לעבור על פני, אנשים החלו לצאת לרחובות,
להסתובב בזוגות. כאשר עבר על פניי אוטובוס מלא אנשים, נזכרתי
"היה משחק חשוב הערב". חייכתי לעצמי, היה ברור מאוד שהולכים
לשמוע בחדשות על ההתפרעויות של האוהדים. הלכתי הלאה, התחלתי
להגביר את קצב ההליכה. מתחיל לבדוק מסביב כפרנואיד מה קורה,
חושש שאיזה ערס מתוסכל ידקור אותי פתאום ואהיה חלק מחיזיון של
מישהו אחר. או שאיזה אדם שיכור ידרוס אותי על הכביש, רבים לא
עוצרים באדום פה. מסביב לי בתים בערו, צמחים מילאו את השטח בלי
להפסיק, שלדים כיסו את הרחובות. התחלתי לשיר שיר שעלה בראשי,
והתחיל להתנגן

'היכן הן אותן מלאכיות,
אותן מלאכיות של יגון וכעס
אשר הבטיחו לנו ישועה וכאב.

היכן הן מסתתרות
מפני אהבתנו, ומפני
חיבתנו העזה.

איננו..."


רעש של תאונה נוראה גרם לי להפסיק לשיר. הסתכלתי למאחורי
וראיתי מכונית שנכנסה בעוצמה בצדו של האוטובוס, הרמזור מול
האוטובוס סימן ירוק, לכן ברור שזו אשמתו של הנהג. הסתכלתי
בשעון בזעם פעם נוספת "אז תאחר פעם לארוחת ערב, היא לא תהרוג
אותך על כך". והתחלתי לרוץ לשם, מוציא בדרך חולצה מהתיק על גבי
כדי שתשמש כתחבושת. מסביב לתאונה היו הרבה אנשים שהסתכלו ושאלו
אחד את השני מה קרה שם. נהגים יצאו מהמכוניות והתקשרו
לאמבולנסים ומשטרה. הסתכלתי אל החלונות של האוטובוס וראיתי
שאנשים שהחלו לצאת מההלם, הסתכלו דרך החלונות לראות מה קרה,
הצדעתי להם בצורה מגוחכת רגע לפני שהתקרבתי קצת יותר לעבר
המכונית שנתקעה בצד הקדמי של האוטובוס. ואז פיצוץ אדיר העיף
אותי אל עבר האוטובוס. "פאק, פאק, פאק!" צעקתי בתוך ראשי מנסה
לקום, ולקלוט, מה לעזאזל קרה הרגע, המכונית לא התפוצצה, ובטוח
שלא האוטובוס. ואז התחלתי להבין, כשראיתי לידי שלוליות דם,
אצבעות ואיברים נוספים פזורים בכל מקום. הסתכלתי שמאלה.
הקהל, או מה שנותר ממנו, שכב שם, מכוסה בדם, ילדים, נערים
ונערות, מבוגרים, ואף כלב או שניים שהיה עם הבעלים שלו. רצתי
אליהם, אל עבר ילד קטן שנראה כאילו סיכוייו הם הכי רבים להנצל,
אפילו מחצית מהדרך לא עברתי, פיצוץ נוסף השתיח אותי על האספלט
הקשה.
האוזניים שלי צלצלו מרוב העוצמה, הרגשתי שגופי אינו מתפקד
כשורה. יד ימין בכלל לא זזה, ניסיתי להשען על יד שמאל, אך היא
היתה מונחת בצורה משונה מול פניי, אבל שום כאב לא עבר בגופי.
את הכביש מתחתיי החלה לכסות שלולית דם כהה במיוחד, חייכתי
באירוניה "חזיון תעתועים". ניסיתי שוב להזיז כל איבר שהוא
מגופי "אני מצטער מתוקתי, הערב אני הולך לאחר לארוחה" התחלתי
לגחך בשל חוסר התחושה של הגוף שלי "או לכל ארוחה שהיא". רציתי
להסתכל מסביב, רציתי לקום, אך הרגשתי שאני הולך לחיות, אבל
גם... שאני הולך להיות משותק.
רק בגלל שלא יכולתי לזוז, רק בגלל שלא יכולתי לחשוב על משהו
טוב יותר לעשות בזמן שאני ממתין, התחלתי לשיר את השיר הראשון
שעלה לי בראש, השיר הראשון ששרנו אני והיא.

"and i`d give up forever to touch you
cause i know that you feel me somehow..."

התחלתי להשתעל, ודם עף לי מהפה, עיני התחילו להעצם 'קדימה,
אנחנו חוזרים הביתה מחר בערב. והיא תתן לנו פרס ניחומים על כל
הסבל, אז תשאר ער יא בנזונה דפוק אחד, תשאר ער!"

"you`re the closest to heaven that i`ll ever be"

'האם אני שומע את הסירנות, שתוק והמשך!, אל תפסיק או שנמות!'

and i don`t want to go home right now

הדממה התחילה למלות אותי, אבל כך גם השיר.

and all i can taste is this moment

דמעות החלו לכסות את עיני, אבל חייכתי.

and all i can breath is your life

אני הולך להתגעגע אליה...

cause sooner or later it`s over...`