בשקט בשקט, בין סופות ורעמים, יוצא לו איש דקיק בעל ארשת פנים
חמורה, כל כולו אומר כבוד, כל כולו אמירה. הוא עטוף במעיל שחור
וחולצה לבנה מעומלנת. הוא הולך לאיטו ברחוב, מתבונן באנשים,
וכשמשהו מפריע לו, הוא צולב צליבות משונות, מסתכל במארתו
הקטנה, ומעיניו יורדות דמעות קטנטנות, צורבות. הוא אף פעם לא
מדבר. הוא אף פעם לא עונה. הוא הולך כשגבו מורם, ידיו בציידי
גופו נעלמות, ובפיו ישנה מקטרת חומה ישנה. היא אף פעם לא
דולקת, המקטרת, אך איש הגשם ממשיך לו בלאט, הולך ומתקדם, אף
פעם לא נראה למי שאינו רואה. אך לאו בעוורם המדובר, אלא בעוורם
שרצו בדבר. איש הגשם, כולו מסתורין, מתגלה רק למי שיסכים, למי
שעוורון משכר לא ייפול עליו, למי שבלבו נותר עוד ילד שובב. איש
הגשם הולך לאיטו, מבטו קפוא, קפוא וקופא, שכן אף פעם אין לדעת
מה יפריע לזה. איש הגשם העטוף במעילו, מסתכל משתומם, בבני
בריאתו, איש הגשם לא עשוי מסוכר, אך גם אותו ישבור מראהו של
זר. בשקט, כשהשמש חוזרת, כשהקיפאון נמוג, והקשת מבצבצת, איש
הגשם נודם אז בשקט, שהרי הוא נמצא אך ורק לשמור, שהגשם הזה,
השלכת, הנשירה, תישאר מעבר לנו ולא תוטבע בהליכתנו. איש הגשם
הרי רוצה שנדע, שנראה, שנסתכל, שלמרות שיש גשם, שלמרות שאין
צל, שלמרות והשמש ברחה לה לצד, למרות שהכל נראה אפלולי ונורא,
זה הכל בחובנו, הכל טמון במה שנחפוץ לראות, במה שיוכל להיכנס
ולחדור, כי איש הגשם לא עשוי מסוכר, והאמת? גם אנחנו לא...