כל-כך רטוב שם בפנים, ודחוק, וחשוך. והשניות נראות כמו נצח,
כשאני תרה אחר החמימות היחידה שבמפלט הזה. אני מנסה לשאוב
כוחות בעזרת חיבור החולשות, או לפחות הצמדתן, אבל חוסר הביטחון
והרצון המפוקפק שלך מכתימים את גבי, שחדל מלשמש לי כמשענת.
וכשמשכיבה כל טיפה מגאוותי ומזמינה, את עוצרת, וידייך נמנעות
מלזוז, שמא אלווה - ואפילו להרחיק אותן זה רעיון פסול.
כל-כך רטוב שם בפנים, ועצוב, וכואב. כאילו אוחזת בידי ברצועה
של כלב אימתני שמאיים להיעקר ממנה בו ברגע ולתלוש עצמי ממני,
ולמרות הפחד, ממשיכה להחזיק - כי יודעת שמה שאחר-כך יכאיב לי
יותר.
אז נשארת שם, וגם הייתי נקברת אילו יכולתי, אבל אסור כי את
צריכה ללכת, או להגיד שאי אפשר, או לא להגיד דבר ורק להניע
בראשך לשלילה ולנשק כמעט ברחמים. ורק כשהרטיבות פוסקת, ואפילו
להגדרה 'מפלט' הפה שלך לא עונה, רק אז אני עוצרת מלנשק אותך
וקמה.