איזו מוסיקה יפה, מתנגנת לה בלב,
במדקרות של עצב, נוגעת בכאב.
כינורות נוגים, מרעידים אי שם מיתר,
שכבר שנים ישן לו,
והנה ניעור, בקול אותו זמר,
צובט לו את הלב,
ובעין לחלוחית, והקולות כבדים,
ושוב ניחת לו הכאב,
על אדם חלש, עייף, שכמו בסרט הוליוודי,
כשכבר אפסה תקווה,
הנה הלמות תופים,
והאבק מתחיל להתפזר,
מניע יד, ואחריה רגל,
וקם לקול המנגינה, אשר יוצאת לו מהלב,
במדקרות של עצב, נוגעת בכאב,
וכך יורד לו המסך,
אך בלב תקווה, שעוד ימים יבואו,
ותשוב ותפכה בו אהבה.