פרק א

השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בבית שברחוב הרצוג 5. השמש טרם
הראתה את קרניה הראשונות, ונראה היה שרק כמה ציפורים בודדות
החליטו להתעורר מוקדם ולצייץ ציוץ של בוקר. מבעד לקיר הדק של
חדרו, שמע תום את צלצול שעון המטוטלת הכבד שעמד במסדרון הבית.
כפי שנהג לעשות מאז שזכר את עצמו, ספר את צלצולי השעון. חמשת
הצלצולים העמומים לא הותירו בליבו מקום לספק - גם הלילה התעורר
בדיוק בשעה חמש.
תום התהפך במיטתו וכיסה את ראשו בשמיכת הקיץ הדקיקה. 'אני חייב
לישון', מלמל לעצמו. 'אני חייב לעצום את העיניים'. אבל בתוך
תוכו ידע שלא יוכל לעשות זאת. למרות העייפות הכבדה שחש, ידע
שלא יוכל שוב לעצום עין הלילה.
מזה כחודש ימים חזרה על עצמה אותה התופעה. בכל לילה היה מתעורר
בדיוק בשעה חמש לפנות בוקר, עם הישמע הצלצול הראשון של השעון.
בכל לילה ספר את צלצולי השעון וביקש לחזור ולישון, אך ללא
הועיל. בכל לילה מצא את עצמו שוכב ער במיטתו, עם עיניים
עצומות, מחכה לאור הראשון ולקולות הפעילות של הבוקר.
אך הלילה, קרה דבר שונה. תום לא יכל להישאר שכוב במיטתו ולחכות
ללא מעש עד ששמע את אביו מתעורר. הלילה הופר השקט אותו התרגל
לשמוע לאחר צלצולו החמישי של השעון ביללת חתול. היללה נשמעה
לרגע קצר ובתחילה היה נדמה לתום שזהו סתם פרי דמיונו או רעש
מהרחוב, אך לאחר כמה רגעים של שקט נשמעה שוב אותה היללה, והפעם
ארוכה יותר וביתר שאת.
'חתול?', חשב לעצמו, 'הרי אבא בחיים לא יסכים להכניס הביתה
חתול'.
מאז עזיבתה הפתאומית של אימו של תום את הבית, אסר עליו אביו
להביא חתולים הביתה או להאכילם ברחוב. 'חתולים מביאים מחלות',
אמר. 'אבל אמא מרשה לי', היה עונה בקול נואש. 'אמא כבר לא
כאן', היה עונה לו אביו.
כשאימו גרה איתם היה נוהג להאכיל חתולים בחדר הזבל שמתחת
לבניין ולעיתים אף העלה חתול אחד או שניים הביתה, אבל מאז
הסתלקותה הפתאומית של אימו, השתנה הכל.
אמא תמיד היתה מרשה לו הכל. היתה יורדת איתו יד ביד לחצר הקטנה
שמתחת לבניין, יושבת איתו על נדנדת העץ הישנה ומספרת לו
סיפורים. מדי שישי היתה קונה במיוחד בשבילו אוכל לחתולי הרחוב
ונותנת לו להאכיל אותם וללטפם עד שכבר הרגיש שהכיר את כולם,
ודאג להם כאילו היו חבריו הטובים ביותר. למעשה הרגיש באותם
רגעים שהם אכן חבריו הקרובים ביותר.
ברחוב שבו גר עם הוריו מאז נולד לא גרו עוד ילדים, וכך מצא את
עצמו משחק שעות עם חתולי הרחוב. בביה"ס היו לו כמה חברים, אך
מעולם לא הרשה לו אביו לפגוש אותם לאחר שעות הלימודים, ומעולם
לא הסביר מדוע. 'ככה' היה עונה לו וממשיך לקרוא את העיתון או
לטפל בשעון המטוטלת הישן. אבא היה קפדן מאוד בטיפול בשעון
העתיק. מידי יום לאחר שחזר מהעבודה היה מתיישב על שרפרף עץ
נמוך, פותח באמצעות מפתח מתכתי גדול את דלת העץ הכבדה של
השעון, מבעדה ניבטה מטוטלת המתכת המוזהבת וגלגלי השיניים וממרק
את כל החלקים. מדי פעם היה מוציא מהמגירה במטבח שפורפרת
שמנונית ומשמן באמצעותה את גלגלי השיניים. מדי יום היה ממלמל
לעצמו הברות לא ברורות וסוגר את הדלת בזהירות. אחר-כך היה נועל
אותה עם המפתח ומכניס אותו למגירה הגבוהה ביותר במטבח.
תום ידע שהשעון עבר יותר מחמישה דורות במשפחה של אביו. באחת
משיחותיו הבודדות איתו שארכו למעלה משלושה משפטים, סיפר לו אבא
שהשעון נבנה על-ידי סב סבו שחי בפולין והיה בעל חנות שעונים
מפורסמת. מאז, עבר השעון במשפחה מדור לדור, שרד את תלאות הדרך
באוניה מפולין לנמל יפו ועבר מאב לבן עד שמצא את מקומו הנוכחי
במסדרון של ביתם.
תום שנא את השעון. הוא היה עשוי מעץ חום כהה שדהה עם השנים
והתקלף בכמה מקומות. צורתו היתה גבוהה וצרה והוא נכנס בקושי
בדירת השיכון בעלת התקרה הנמוכה בה התגוררו. לשעון היו מחוגים
כסופים, צרים וחדים שנעו על-גבי רקע לבן מבריק עליו צוירו ביד
מספרים רומיים שחורים. המחוגים תמיד נעו באיטיות משונה והשמיעו
נקישות עם כל תנועה. תמיד ליוותה את תום הרגשה שהשעון מתבונן
בו במבט זועף והדבר גרם לו לפחד מכל מגע איתו, ובכל פעם שעבר
במסדרון השתדל שלא להביט בו ולחלוף מולו במהירות.
יללת חתול נוספת ניפצה תוך שבריר שנייה את מחשבותיו החולמניות
של תום וחידדה את חושיו. הפעם כבר היה לתום ברור שאכן זוהי
יללת חתול שמקורה בפנים הדירה, ממש מחוץ לחדרו.
תום היסס לרגע, אך יללת החתול שעוד הדהדה באוזניו המריצה אותו
להרים את ראשו אל מעל לשמיכה ולהתרומם מעט. תום הציץ בחשיכה
שאפפה אותו. החושך ששרר בחדר היה מוחלט, מופרע רק על-ידי חריץ
אור חלוש שבצבץ מבעד לחור המנעול בדלת החדר. לאחר כמה דקות
התחיל החדר להתבהר. היה זה חדר קטן ומרוהט בצנעה. לצד מיטתו
היתה מונחת שידת עץ ישנה שעליה הונחו בערבוביה מספר מחברות
משומשות ועטים. בצידו השני של החדר עמד ארון קיר גדול, שרוב
חלליו היו תמיד ריקים ומחוסרי שימוש ולידו ניצב שולחן מתכת קטן
ועליו ניירות וצבעים. תום נהג להשתמש בהם תכופות ולצייר איתם
עולמות שונים שהיה ממציא לעצמו במהלך השעות הרבות שהעסיק את
עצמו לבדו בחדר. את הציור שאהב יותר מכל, של אישה יפיפייה,
עטורת כתר, לבושה בשמלת משי סגולה ואוחזת בידה שרביט מוזהב תלה
על הקיר שמעל השולחן. גם באפילה ששררה בחדר בשעה זו של הלילה
ניתן היה להבחין מהמיטה בחיוך שעל פניה.
תום התיישב במיטה ושלשל את שתי רגליו אל עבר רצפת החדר. רגליו
נשקו לקרקע, מעבירות אליה את משקלו. לאחר שנעמד בזהירות החל
לצעוד אל עבר הדלת באיטיות מהוססת. 'טראח!' נשמע קול פגיעה
בחפץ מתכתי, שחתך את דממת הלילה. היה זה מכשיר רדיו ישן ומפורק
שקיבל פעם מסבו ואת חלקיו השבורים היה מרכיב ומפרק. לילה קודם
לכן שיחק במכשיר הרדיו ושכח אותו מונח במרכז החדר. תום קפא על
מקומו והיטה את אוזניו לרחשי הלילה. מתוך הדומיה יכול היה
לשמוע את פעימות ליבו ואת רחש הסתמרות שערותיו. "אבא בודאי
התעורר למשמע הרעש ובעוד רגע יכנס אל החדר כדי לברר את פשר
העניין", מלמל בליבו. "אם אבא יגלה חתול בבית, הוא עלול לרתוח
מזעם", חשב. אך הדממה המוחלטת שחזרה לשרור בבית והמשיכה להישמע
גם לאחר מספר רגעים החדירה אל ליבו בטחון בלתי מוסבר. הוא
החליט להמשיך ולצעוד אל עבר הדלת, שהוארה חלושות על-ידי האור
הזוהר שבקע מפתח המנעול.
באותו הרגע בו הרים את רגלו מן הרצפה והתכוון להתחיל לצעוד אל
עבר הדלת אירע דבר מוזר. הרדיו השבור שהועף אל פינת החדר התחיל
להשמיע רחשים עמומים. מעולם לא שמע תום את מכשיר הרדיו משמיע
קול כלשהו, ותמיד היה זה ברור שמכשיר הרדיו אינו שמיש. תום
נשאר קפוא במקומו, מפנה את מבטו אל עבר מקור הרחש. היו אלה ללא
ספק רחשים של מכשיר רדיו לא מכוון, אך נדמה היה כאילו יד בלתי
נראית מנסה לכוון את הרדיו, שכן מדי פעם השתנו הרחשים ונשמעו
כמו קולות אנושיים, ומיד נעלמו והפכו לרעשים לא ברורים.
הרחשים היו כה עמומים וחלשים עד שתום נאלץ להפסיק ולנשום לכמה
רגעים כדי לשמוע אותם בברור. רחשי הכיוון של הרדיו המשיכו לפלח
את דממת הלילה עד שנעצרו לפתע והפכו לקול אנושי שנשמע עתה בוקע
מהמכשיר, מלווה ברעשי רקע והפרעות. למרות האיכות הירודה של
הצלילים, היה ברור לתום שמדובר בקולה של אישה. תום היטה את
אוזניו אל עבר המכשיר וניסה לאמץ את כל חושיו כדי להקשיב
לקולות שבקעו ממנו. " ...וזאת בעקבות הארועים הקשים שהתרחשו
הלילה בממלכה..." רעשי רקע מנעו מתום להבין את המשך המשפט, אך
לאחר רגע קצר נשמע שוב הקול: "...ולכן הפכו כל שעוני המטוטלת
באזורים א', ג' ו-ה' לזמינים לתושבי חוץ. דוברו של שר המעברים
מסר שיש לנהוג בזהירות יתר במגע עם שעוני המטוטלת באזורים
אלו..." שוב הפכו המילים לרעשי רקע בלתי ברורים שנשמעו כרחשים
של רדיו בלתי מכוון.  
תום התכופף בתנועה מהירה והושיט ידו כדי לאחוז במכשיר הרדיו,
אך כשהרים אותו בידיו וקירב אותו אל פניו כדי לראותו טוב יותר
בעלטה ששררה בחדר, נפסקו לפתע הרחשים ודממת הלילה חזרה לשלוט
בחדר. מקרוב הבחין תום שהרדיו היה כעת שבור לחלוטין בעקבות
המכה שקיבל, וחוטים שונים הסתלסלו ממנו בערבוביה. תום היה נרגש
כולו מהקולות ששמע וחפץ בכל ליבו לשמוע שוב את אותה אישה שקולה
בקע מתוך המכשיר. בידיים רועדות ניסה לסובב את מחווני התחנות,
ללחוץ על כל הלחצנים ולשחק עם החוטים המסתלסלים, אך ללא הואיל.
הרדיו חזר להיות למה שהיה מאז קיבל אותו, חפץ דומם וחסר תכלית
שהיה מונח בבטלה כמו שאר הרהיטים בחדר.