- "אני לא יודע מה זאת אהבה."
- "מה זאת אומרת אתה לא יודע מה זה אהבה?" היא מחייכת לכיווני,
משפילה טיפה את המבט, בוחנת אותי.
- "אני באמת לא יודע מה זה." עונה מעט מובך, עיני נתקלות בשלה
לרגע אחד קצרצר ואז בורחות לכיוון התקרה.
- "אבל כולם יודעים מה זה אהבה." מנסה שנית, מרימה ידיים מעט
ואז מורידה אותן, מניחה כף יד על החזה שלי, מחפשת שערות בעזרת
קצות האצבעות.
- "כולם אולי, אני לא." מביט ביד שלה מלטפת אותי, זזה לאט כלפי
מעלה ואז יורדת במהירות שוב כלפי הבטן שלי.
- "מה, אתה לא אוהב את ההורים שלך?" היא מנסה להוכיח לי. מרימה
את היד מהבטן ממש במעט, כמו מנסה להוציא אנרגיה קסומה מאיזה
שהוא מקום בי. עיניה שוב נתקלות במבטי שפונה אליה, מבחינות בי
בזמן שאני לרגע ארוך נעלם, שותק וחושב.
- "אני רגיל אולי להורים שלי, דואג להם ואפילו חייב אותם בשביל
הרגשת הביטחון שלי, אבל אני לא חושב שאני אוהב אותם. אולי כן,
אני פשוט לא מבין בזה - לא יודע מה זה אהבה, לא מסוגל לחוש
בזה." היא מתרוממת מהמיטה, עיניה לא מביטות בי. גופה חטוב,
מתאמנת כבר כמה שנים, אני יודע כי היא סיפרה לי באחד הימים
שבאה אלי. לבושה בחזייה בלבד. שחורה, זה הצבע שהיא אוהבת.
נעמדת מול המראה הגדולה ובוחנת את עצמה.
- "ומה איתך? את עצמך אתה לא אוהב?" אני מתיישב על המיטה, בוחן
את הרגליים השזופות שלה, חלקות כמשי. עכוז שרירי הנמצא תחת
תחתון שחור דק. הגב המתרומם ממנו, עולה כלפי מעלה, מבחין בעמוד
השדרה שלה בולט טיפ טיפה ומתחבר לרעמת שיער מתולתל ושחור. ראשה
נע מצד לצד בזמן שהיא בוחנת את עצמה.
- "את עצמי", אני משתתק לרגע, צריך לחשוב, "אני לא חושב שאני
אוהב את עצמי, אני קיים ולא מעבר. מחר ייתכן ולא אהיה קיים.
האמת, אני לא בטוח האם בכלל אצטער על כך."
- "מה זאת אומרת?" היא מסתובבת במהירות, נראה שעיניה רושפות
זעם, "איך אתה מעז לומר שלא תצטער?" אני מביט עליה, עומדת כמו
נפוליאון, רוצה לכבוש את העולם ועכשיו. בטנה - השרירים הנעים
שם עולים ויורדים עם כל נשימה. החזה הקטן הנמצא בתוך החזייה,
כמעט ואינו מקפץ. היא בוחנת אותי כשם שאני בוחן אותה. עיניה
משוטטת על גופי, עולות ויורדות. נעצרות לרגע כאשר הן ממוקדות
באזור התחתון שלי, הבגד היחיד שאני לובש. אז ממשיכות ועולות
בחזרה לכיוון עיני.
- "תביני", אני רוצה לומר, אולם לא ממש מצליח. איך אני יכול
לומר לה שגם אותה אני לא אוהב. איך לאחר שאנו כל כך הרבה זמן
ביחד. או בעצם לחוד.
- "אז גם אותי אתה לא אוהב?" היא שואלת, לא מסירה ממני את
העיניים, מנסה לחדור לתוך מוחי. ניגשת אלי, נצמדת אלי, "אותי
אתה גם כן לא אוהב", אומרת בשקט, כמעט בדממה. אני מסוגל לחוש
בבקשה הנמצאת בתוך ראשה, "תענה לי", היא חושבת, "תגיד שאתה
אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך, גם קצת זה מספיק. תגיד שתלמד
לאהוב, תגיד..." והעיניים שלה מספרות לי שהמחשבה נעצרה.
- "אני לא יודע מה זאת אהבה", אני עונה בקול, מביט לה ישר לתוך
העיניים, שולח ידיים זריזות לכיוון הגב שלה ומחבק אותה בכוח.
היא לרגע נרתעת לאחור ואז נצמדת אלי. שותקת, ראשי קבור בתוך
שערות ראשה.
- "ואם אני אמות", אני שומע את הקול שלה עולה מתחת לראשי,
במקום בו הראש שלה צמוד לחזה שלי.
- "מה זאת אומרת תמותי?" אני שואל, לא מבין.
- "אמות", עונה. הדממה מפחידה אותי בזמן שהיא מתרוממת ממני,
עיניה בורקות וגופה היפה נסוג לאחור.
- "אני לא רוצה שתמותי", אני עונה לכיוונה, היא כמו בלי לשים
לב מתחילה להתלבש. שמה מכנס ברמודה על הרגליים שלה. חולצה דקה
מכחסה את פלג הגוף העליון שלה.
- "אני הולכת", היא אומרת ואני שותק. יודע שהיא תחזור מחר.
כנראה היא אוהבת אותי מאיזו סיבה, הלוואי והייתי יודע כמוה מה
זאת אהבה.