[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








המראה שנתגלה לעיני רבי היה באמת זוועתי. דלתות פרוצות, חלונות
מנופצים, אנשים שרצים לכל הכיוונים ומחפשים בכל פינה מסתור,
אנקות כאב וקריאות בלתי פוסקות לעזרה. המראה הזה הזכיר לו היטב
את ימי הפוגרומים הנערכים בימי חגיגות ובכל הזדמנות בריכוזים
של היהודים. אלא שהפעם היה המצב הפוך. לא הנוצרים השיכורים
נקמו בתום יותר מאלף שנים את מותו של בן האל שלהם - ביהודים
חפים מפשע, אלא המוכים הפעם היו "גיבורי הפוגרומים". הפעם לא
יצאו היהודים המוכים תוך הגנה על חייהם וכבודם להשיב לנוצרים.
יצור עשוי מאדמה, שנערים חוצפניים לעגו לו, ביזו אותו, לפתע
עקב פגיעת אבן במצח, שעליו הייתה רשומה הכתובת הקדושה: א מ ת,
התעוררו בו רגשות אופייניים לבן אדם ובניגוד לצו, שחרט בו
היוצר שלו, ניצל את כוחו העל אנושי ונקם בכל יצור, הקרוב לאלה
שרצו להשפיל אותו. כמו סערה, שמאום לא תעמוד מולה, היכו
זרועותיו בכל שנקרה בדרכו, הרסו, השחיתו כל רכוש. השטן בעצמו
בדמות יצור עשוי בצורה פרימיטיבית מחימר.
בקול תקיף שהיה לרשותו של הרבי, שלפני כמה דקות נהנה מתפילה
בציבור, קרא:
"גולם הפסק!"
זאת הייתה הקריאה שתמיד הפסיקה את הגולם. קריאה מקודשת, שתמיד
ציית לה. בדרך כלל מיד בעקבות הקריאה, היה הגולם מוריד במהירות
את זרועותיו ומצמיד אותן לירכיו. גם עכשיו פעלה הקריאה. הוא
הפסיק את מעשי ההרס, אך לפתע במהירות נחש, הרדום כאילו,
התרוממה זרועו האדירה והלמה בחלון, שעדיין נשאר שלם. מיד אחר
כך ירדו שתי זרועותיו למותניו. הוא פנה אל הרבי ובקול שקט,
כאילו מאום לא קרה הכריז:
"אני לפקודתך, רבי!"
אף הרבי, כאילו לא גילה את ניסיון ההתמרדות לפקודה, פקד עליו:
"בוא אחרי!"
מבלי להסתכל אם אמנם הגולם מבצע את פקודתו, החל צועד לכיוון
ביתו. ואמנם הגולם הלך בעקבותיו, אך בניגוד לעבר, כשהלך כפוף
תחת דליי מים או משך עץ, על מנת לחטוב אותו, זקף את ראשו
המוסתר בין כתפיו האדירות ורגליו, שנעו בקצב, הלמו במדרכת
הרחוב. כך הלכו בכל התקופות חיילים השבים מהניצחון המוחץ על
אויביהם.
לפתע קלטו אוזני הרבי מעין ניהום ריתמי, מעין ניסיון לשיר זמר,
שבמהרה תוכנו היה יותר ויותר ברור ומובן:
"גולי ורייזלה חוסן כלה! גולי חוסן ורייזלה - כלה, גולי חוסן
ורייזלה כלה. גולי חוסן כלה."
כשהתקרבו לביתו, לא התאפק הרבי לשאול את הגולם, שהמשיך לזמר:
"תגיד לי גולם, ומי זה גולי, שידוע לך, שהוא יהיה חתן של
רייזלה היקרה שלי?"
תשובתו של הגולם, שמעולם לא פתח את פיו היכתה את הרבי כמו ברק
והוא היה קרוב להתמוטטות:
"אני הוא גולי! אתה קורא לי תמיד: "גולם! גולם!" אבל רייזלה
שתהיה כלה שלי, קוראת לי תמיד בחיבה: 'גולי', רייזלה מחבבת
אותי וקוראת לי: 'גולי'."
"ברור, שהיא מחבבת אותך. וכי מדוע שלא תחבב אותך, כשאתה משחרר
אותה מכל העבודות הקשות שהיא עשתה, בטרם יצרתי אותך." ניסה
לצנן את התלהבותו של הגולם. "אני יכול לגלות לך, שכל בני הרובע
היהודי מחבבים אותך, כי אתה מגיש לחלשים עזרה, מביא להם מים,
עצים..."
"כל הזקנים אלה ברובע היהודי לא מחבבים אותי, כמו רייזלה", קרא
בזעם גולי.
"איך אתה יכול לדעת זאת? דיברת עם בני הרובע היהודי או עם...
רייזלה שלי?"
"רבי, אני פשוט מרגיש, שהיא מחבבת אותי", פלט גולי.
"מרגיש? ממתי אתה מסוגל להרגיש? אתה נוצרת כדי לחטוב עצים
ולהביא מים, ולא להרגיש. רק בן אדם מרגיש. אמנם גם כלב מרגיש
חיבה לאדוניו, אבל אתה מסביר לי דברים שהם לא אפשריים. תאמר לי
את האמת. ראשית כל, מנין אתה יודע לדבר ויודע מילים כאלה,
כמו..."
"תמיד ידעתי לדבר, אבל כלי שימושי לא צריך לדבר ורק לעבוד. כל
הזמן הקשבתי לך ולכל האנשים שדיברו ואספתי יותר ויותר
מילים..."
"מה שאמרת, שאתה מרגיש, שרייזלה שלי..?"
"זה אחרי שזה שאני הרגתי אותו זרק לי אבן במצח ופגע במה שאתה
כתבת. הוא גם הטיל עלי מהזנב מים מסריחים ורייזלה קיללה אותו
וצעקה אלי, שאכנס למים וארחץ את עצמי. אז הרגשתי שהיא מאוד
מחבבת אותי וכואב לה, מה עושים לי..."
"אז זאת היא הסיבה של הריח הדוחה הזה..."
"רבי, עכשיו כשרק אנחנו שנינו, יש לי בקשה אליך..."
"בקשה? ומהי?"
"עשה לי זנב!"
"זנב? מה אתה סוס או כלב, שתגרש בו את הזבובים?"
"לא זנב מאחור, כמו שיש לסוס, לכלב ולחתול. לא אני מבקש, שתעשה
לי זנב קדימה, כאן! (הוא הצביע בביישנות על המפשעה הריקה). אם
תעשה לי זנב כזה, אוכל להיות חוסן כלה."
"מה אעשה אתך?" חייך בהבנה הרבי, "אני, שהאדם הראשון שיצרתי
זקוק לחווה."
"אני לא רוצה את חווה. אני רוצה את רייזלה!" קרא בקול רם
הגולם.
"ומה תעשה, כשתהיה לך רייזלה המסכנה שלי? תלמד את ילדיך איך
לחטוב עצים ולשאוב מים, במקום שיהיו תלמידי חכמים, כמו תלמידי
הרבים בישיבה?"
"האם זאת בושה להיות שואב מים וחוטב עצים? ומה עשה יעקב אבינו,
חיבב... אהב את רחל? היה פשוט רועה צאן! מי בפראג מכבד רועה
צאן? ורבי עקיבא, שלא ידע לקרוא אף מילה בתורה וכדי להיות חוסן
כלה לבתו של בעל הצאן, למד ולמד, עד שהיה לרבי. גם גולי ילמד,
אם תסכים שרייזלה אחר כך תהיה כלה שלי."
"אחשוב על כך."
"ובינתיים רבי, תעשה לי זנב. לא מוכרח להיות גדול, כמו שהשקצים
אמרו לי וזה לא ייקח לך הרבה זמן. קצת חימר ותפילה וגמרת."
"אתה טועה, גולי היקר שלי. אי אפשר לעשות חלק מהגוף כל כך מהר
וראשית כל אני צריך להרדים אותך. לראות איזה נזק נעשה לך.
אפילו הקדוש ברוך הוא, כשיצר את חווה מצלעו של אדם, הוריד עליו
תרדמה עמוקה."
"אני לא רוצה את חווה ורק את רייזלה!"
"אף פעם לא שמעתי ביום אחד כל כך הרבה: "אני לא רוצה! אני לא
רוצה!" וממי ריבונו של העולם? מהיצור, שיצרתי אותו למשימה אחת
בלבד, לשחרר את רייזלה מעבודת פרך ומבלי לדאוג ללמוד את תורתך
ולהפיץ אותה בכל קהילות ישראל ועכשיו עלי לעשות מה שאף בן אדם
לא העז לעשות ולא היה מסוגל - לקרב כלי עבודה לדמות של אדם
וזאת אחרי שהוכיח לי, שהוא עוד לא כלי עבודה, אלא יצור חושב,
חש ובעל תשוקות, כמו יצור אנושי. טוב, גולם, שכב עתה על הרצפה,
כדי שאוכל לבדוק, מה הוא הנזק, שגרמו לך רשעים אלה."
"אז אם אשכב , תעשה לי זנב?"
"אני צריך קודם לראות מה קרה לך. שכב!"
הפקודה הייתה ברורה והגולם השתטח על הרצפה.
הרבי התכופף מעל השוכב. הריח הנודף מגופו, אף על פי שהתרחץ
בתוך הנהר, היה עדיין חזק. עיניו של הרבי תרו אחרי הכתובת
הרשומה על מצחו של הגולם:
"ריבונו של העולם, מה עשו לך?" קרא בקול זוועתי. החלוק החד
הסיר שכבה דקה של חימר שעל מצחו של הגולם והסיר יחד אתה את
הקצה העליון השמאלי של האות 'א', הסמל של אלוהים בעצמו המעניק
חיים לכל יצור ושולט בו, על מנת שלא יבצע דברים לא מוסריים.
"גולם, אם אתה מסוגל, ספר לי, מי עשה את זאת ואיך?"
"אני אהרוג את כולם!" קרא הגולם בקול עמום ומאיים.
"אתה לא תהרוג אף אחד, כי אני אוסר עליך. מדוע עשו זאת ומי?"
"אני הלכתי למלא את החבית, כי היא הייתה ריקה ורייזלה הלכה גם
כן. לפני המים הם עמדו וסגרו את הדרך והם שרו: "חוסן כלה מזל
טוב!" ו"גולי חוסן ורייזלה כלה" והם שמחו ומחאו כפיים וגם אני
שמחתי ומחאתי כפיים. אז ניגש אליי זה המפקד שלהם ואמר לי:
"גולי אף פעם לא יכול להיות חוסן כלה עם רייזלה, כי לגולי אין
זנב". אני לא ידעתי, שלאנשים יש זנב, כמו לסוס או לכלב, אז הוא
צחק לי שלא ידעתי ופקד על כל הנערים להוריד את המכנסיים והם
הראו לי שיש להם זנב קטן, אבל לא מאחור. גם הוא הוריד את
המכנסיים והראה לי זנב, יותר גדול, וכשהתקרבתי אליו, לפתע
השפריץ עלי מים צהובים ומסריחים. אז רייזלה צעקה עליו, שהוא
'נווליה' (לא שווה כלום, פושטק, בשפה צ'כית, בהשפעת עברית)
וקראה לי להיכנס למים ולרחוץ את הגוף. שמעתי אותה ונכנסתי למים
והשפרצתי עליהם. אז הם החלו לצעוק: צא מן המים! אתה מזהם אותם!
ואתה מגיל אותם, כמו שהיהודים עולים! רבי, מה זה 'מגיל?' אז הם
התחילו לזרוק עלי אבנים והוא זרק לי במצח והם צעקו: "בול!" (מה
זה בול?) ואז לפתע הכול הסתובב סביבי ואני הרגשתי, שאני לא אני
והתחלתי לפתע לצעוק: "אני אהרוג אותם!" אז הוא צחק וקפץ למים
על ידי וצעק: "גולם! בוא ותפוס אותי!" ולפתע לא ראיתי אותו על
המים ולפתע ראיתי שיח על יד המים והוא נמצא בתוך השיח. תפסתי
את השיח ועקרתי אותו והוא בתוך השיח. זרקתי את השיח רחוק למים
והמים לקחו אותו רחוק רחוק מהחוף והוא מת! ואז יצאתי מהמים,
כדי להרוג אותם. הרבצתי והרבצתי, גם אם הם ברחו הביתה. וזה לא
גולי, רק זה שהם פגעו במצח שלי, צעק כל הזמן: "אני אהרוג
אתכם!"
"די, גולם! הבינותי הכול ועכשיו פתח את פיך, לא כך, יותר חזק
ואל תסתיר את הלשון, תוציא אותה!"
"אבל אם אוציא את הלשון, אתה תוציא מתחת את הגליל הזה ואני מיד
אירדם."
התלונן בקול בכייני הגולם.
"אז איך אתה רוצה שאעשה משהו, אם אתה לא ישן?"
"טוב, תוציא רבי, אני שומע בקולך. אז מחר אם אקום, יהיה לי
זנב, כמו לכולם?"
"אם מחר תקום, יהיה לך זנב. אני מבטיח!"
"טוב, אני מאמין לך. אתה אשר יצרת אותי ואתה רוצה את טובתי.
לילה טוב!"
הרבי שלף בתנועה זריזה מפיו של הגולם את הגליל עם השם הקדוש
ומיד אחר כך נשמעו הנחירות הקולניות, כה מוכרות. הרב נרגע, אך
מיד נדמו הנחירות ובמקומן נשמע צליל עמוק, שנעשה יותר ויותר
דק. כאילו מנגן בכלי, בודק את יעילות מיתריו, עד שהצליל הפך
לציוץ של ציפור:
"רייזלה וגולי חוסן כלה... רייזלה של גולי... רבי הבטיח, שמחר
אם אקום, יהיה לי זנב... אני אראה... ריי ז לה." והקול נדם.
"אלי שבשמים, סלח לי על מעשיי. אני חייט!"
הוא ניגש אל השולחן, שעליו היו מפוזרים כלי עבודה, נטל סכין
צור חד ואבן צור ששימשה כפטיש ובמכה מהירה הסיר ממצחו של הגולם
שכבה דקה, שעליה רשומה הייתה האות 'א' פסולה. הלוחית נשמטה
מידיו והתרסקה ברעש על הרצפה. שתי רגליו הכבדות של הגולם, שהיו
פסוקות ותפסו כמעט את כל הרצפה, נצמדו במהירות לגוש אחד.
הרב נעמד ליד רגליו, התעטף ביתר שאת בטליתו, משך אותה על ראשו
ושוב התעטף, עד שנראו רק עיניו, שהדמעות הזולגות מהן הוסיפו
להן ברק מוזר, ופתח בקול חגיגי:
"סלח אלי לחוטא, כי חטאתי פעמיים. אנא סלח לתולעת קטנה, שהועלת
בטובך להעניק לה צורת בן אדם ולהרים אותו מעל רבבות הדומים לו.
אנא סלח לי, כי הרי אתה אל רחום וחנון על שהעזתי להשתמש באחד
מרבבות שמותיך הקדושים ולעצב בידיים בלתי מאומנות דמות לא
מושלמת, הדומה לבן אדם. בטיפשותי חשבתי, שאוכל לעזור למשפחתי
לבצע עבודות קשות, על מנת שאוכל להתפנות אך ורק ללימוד תורתך
והפצתה בין תלמידיי. אף על עמי, שאויביו מתנכלים בו מזמן לזמן,
משפילים אותו, מכים ובוזזים אותו, חשבתי, שביום הצרה, הוא יצא
מול הרשעים ויחזיר להם אפיים מכה תחת מכה. והנה קרה היום,
שהיצור שלי על דעת עצמו הכה את הבזים לו ואת כל שהיה בקרבתו.
לא אני שלחתי אותו, כי לא ידעתי מה עשו לו. הוא בעצמו, על דעת
עצמו. בטיפשותי לא שמעתי בקולם של האנשים הנאורים, מלומדים
וחכמים ממני, שהזהירו אותי, שהגולם שהיה מבובה קטנה ליצור
גבוה, כביר גוף, עלול להמשיך להתפתח יותר ויותר. והנה היצור
המונח לרגלי, שלפני כמה דקות התווכח אתי כשווה בשווה, יצור
שלבו גדול וכולו רגש אנושי ועדין, אך תמים כמו ילד קטן, שלא
יודע מה זאת בושה, נאלצתי ליטול את חייו. יצור הדוחה בכיעור
פניו וגופו שעליו תקוע ראשו גדול ללא צוואר, יצור זה שיצרתי אך
ורק למטרה אחת, להיות כלי עזר, גילה פתע לפני, שהוא אינו מחבב
את בתי, כפי שכל יצור בית מחבב את גבירתו, היוצאת אתו לטייל.
לא, הוא הסביר לי, כפי שכל עלם מסביר לאביה של בחירת לבו, שהוא
אוהב אותה ושרצונו לשאת אותה לאישה. הוא אף התווכח אתי, שהדבר
אפשרי וציטט את יעקב אבינו ורבי עקיבא, רועים פשוטים, שתוך
אהבה למדו ועלו לגדולה. ולאחר ששמע מילדי הרחוב שלא יוכל להיות
חתן ללא אבר רבייה, ביקש ממני בתמימותו, שאוסיף לגופו המכוער
והדוחה במראהו אבר רבייה! לא אוכל לומר לו, כמו רבי זה לאדם
מכוער: "הו, כמה אתה מכוער" והוא ישיב לי: "אם אינני מוצא חן
בעיניך - תפנה לזה שיצר אותי", כי הרי אני הוא, שיצרתי אותו.
עתה, לאחר שגילה לי, שאחרי שנפגע באבו החל לפתע לדבר כמו בן
אדם ולפתע הפסיק להיות כלי עבודה והתעוררו בו כל רגשות כה
טבעיים לבן-אדם, אין לי כל ספק, שהאבן יצרה בראשו פתח, שדרכו
חדרה סטרא אחרא. כן, אני בטוח, שעם הפגיעה בשמך הקדוש הופיע
הס"ם והוא אשר מנסה אותי ומפתה להמשיך בניסוי הנועז שהתחלתי.
סלח לי, אבינו שבשמיים, אך לי אין כוח להילחם בכוחות שחורים.
נכשלתי במשימתי. אדם חלש אני. הוי אלי, סלח ליצור, אתה המבין
כל יצור המתהלך על פני האדמה, מחל לי, כי כרגע הרגתי יצור חי,
אולי מכוער מבחינה חיצונית, אך מלא רגש ומאמין בכל מילה
שאמרתי. תוך אמונה כנה ביוצרו ומתוך אהבה אמיתית לזאת, שהוא
מאמין שתהיה בחירת לבו, מבלי אף לשאול את פיה. הבטחתי לו, שאם
יתעורר מחר יהיה לו אבר, כמו לכל בני אדם. אך מחר שבת והוא לא
יתעורר, כי הרי בשבת אף גולם שלי שובת מעבודתו. אך הוא לא
יתעורר גם אחרי שבת. הוא לא יתעורר אף פעם! הו אלי, סלח לאב
המסכן, אך עיני לא תוכלנה עוד לראות את שניהם מתהלכים יחד אל
המעין וליער. לעולם לא אוכל לשאת את מראהו. לא על יצור כזה
חלמתי לבחירת חתן מכובד לבתי היחידה. "גולם, שאף הגויים מכנים
בשם זה 'מפלצתה' יהיה חתנו של רבי ליוא-יהודה בן בצלאל!"
המגילה הקדושה שהוצאתי מתחת ללשון תיקבר בין מגילות קדושות
בעליית הגג. את האות הקדושה 'א' הסרתי והשמדתי. איש לא יחזיר
עוד חיים ליצור השוכב לרגליי, מת. ברוך דיין אמת. שכב יקירי,
ששרתת אותי בנאמנות והיית מסור לי כל חייך. אתה, שנרדמת לנצח,
תחלום חלומות נעימים, כפי שהתחלת לחלום בחייך. הנה אדליק
למראשותיך שני נרות לעילוי נשמתך הטהורה ועל מנת יראו לך את
הדרך למקום, שאתה ראוי להיות.
בטוחני שאם המלאכים ישקלו במאזני הצדק את מעשיך ויבינו את
סבלך, כי גדול על האדמה, ימצאו אותך ראוי להיות בקרבו של יתגדל
ויתקדש שמי רבא בעלמא שהוא עתיד... ועתה אסיים בהדלקת הנרות
לעילוי נשמתך הגדולה והטהורה."
"רבי, חדל! שבת! אסור להספיד על מת בערב שבת! תחדל רבי. עזוב
את המקום הטמא. כבר שבת!" נשמע קולו מלא החרדה של שמשו, שהתפרץ
לחדר מבלי לדפוק.
"איך זה שבת?" נדהם הרבי. "הרי אמרתי להם, שיאמרו את מזמור
לשבת עוד פעם ואפילו עוד פעם, עד שאשוב לבית הכנסת, וכי פיקוח
נפש דוחה שבת?"
"הם אמרו את "מזמור לשבת" כבר שלוש פעמים וכולם הלכו הביתה
לקבל את השבת על יד שולחן ערוך ושם גם מקומך. נרות שבת כבר
דולקים בביתך ומחכים לבואך תוך דאגה."
"הלכו כבר הביתה ועכשיו כבר שבת... אבל איך ידעת, שאני לא
חזרתי לבית הכנסת?"
"כולם יצאו כבר מזמן מבית הכנסת..."
"אז הלכת לעלייה או שמא..? מתי עלית לעלייה?"
"אני, אני... הלכתי..." "תפסיק לגמגם ותודה. הלכת בעקבותיי? רק
אל תשקר!"
"אני לא משקר אף פעם. למה לי לשקר, גם אם אחרי שאגיד לך, תשליך
אותי לרחוב. כשרק באו הגויים והחלו לצעוק אז התחמקתי באין
רואים והלכתי אחריך עד כאן."
"כמו צל זה, שאינו עוזב אותנו."
"האם הצל לא נחוץ? איך יכול להיווצר צל, בלי אור, כך גם אני.
אבל אני עשיתי זאת מתוך דאגה לך, רבי. תמיד מתוך דאגה, כי למי
אני צריך לדאוג יותר מאשר לך. מאז שהתחלת להתעסק עם הבובות
ולבטא כל מיני שמות מוזרים והתרחקת מבני אדם ועינית את גופך,
גדלה דאגתי. זה יהיה עם הרבי שלי..." "וכל זמן עקבת אחרי מעשי
וצוטטת לכל דברי?" "אני מודה, רבי. הכול מתוך דאגתי העמוקה
לך."
"אבל למה לא הזהרת אותי, שכולם הלכו כבר וששבת..."
"שוחחת עם הקדוש ברוך הוא. התפללת והתוודית כמו בן לפני אביו.
איך יכולתי להפריע לשיחה כה קדושה?"
"בסדר. הבינותי אותך ואני סולח לך ואולי אפילו שמח, שיש בן אדם
בין רבבות בני אדם, לא בן משפחתי, שדואג לי והעיקר שמנעת חילול
שבת על ידי. את זאת לעולם לא אשכח לך."
"תודה לך, רבי."
"דבר רק אחד אבקש ממך, אם אמנם אתה תדאג לי. מעתה רק אני ואתה
ראינו ושמענו מה באמת קרה כאן על עליית הגג ומדוע? רק אתה
ואני. כשלא יראו זמן רב את הגולם, יתחילו לדבר ולחשוב. ידברו
ויחשבו. אתה לא תפתח את פיך, כדי להסביר להם, להצדיק אותי. אתה
תסגור את פיך ותשתוק, כמו דג. לאף אחד, אף לא לרייזלה שלי.
אינך יודע. כמו צל, הרואה כל הדברים, שעושה האור, כפי שהסברת
לי יפה, אך הצל אינו מדבר. אינני רוצה חלילה שתשבע לי ותשא את
שם השם לשווא ורק תאמר: "מבטיח אני, שעד יומי האחרון לא אגלה
לאף אחד מה שראיתי ומה ששמעתי."
"מבטיח אני, רבי. רק תשגיח בבקשה על המדרגות ובצאתך עצום בבקשה
את עיניך, כדי להרגיל אותם ליציאה מחושך לאור, מטומאה לקודש."
"אשגיח היטב. תודה שעזרת לי לרדת. שבת שלום, ידידי!"
"שבת שלום, רבי!" "שבת שלום!" קרא בקול חזק ועליז בהיכנסו
לביתו המואר.
"שבת שלום, יקירי", קראה לו אשתו, "כבר פחדנו, שנצטרך לקרוא
לגברוש, שיחמם עוד פעם את הסעודה. מה קרה לך? כולם סיפרו לי,
שאתה נוהג לקצר את התפילות והנה אתה הארכת אותן זמן כה רב?"
"מה אעשה ולרב יש עוד תפקידים מלבד תפילה, ענייני הציבור,
פיקוח נפש, שדוחה שבת" הסביר לה תוך חיוך רחב.
"אני מבינה", הסתפקה אשתו בתשובתו.
"האם גולי..." פתחה רייזלה בהיסוס.
"מה גולי? הבאתי אותו הביתה והרדמתי אותו, כמו שצריך. האם גם
בערב שבת אין לך מה לשאול, רק מה שלום הגולם?"
"אני רק שאלתי סתם ככה", לחשה רייזלה.
"בסדר, הואילי להגיש לי את הקערה עם המים, כדי שאטול היטב את
ידי."
ואחרי שנטל את ידיו ושפשף אותן ביסודיות, נתן סימן לנשים, הרים
גביע כסף מלא יין וברך "בורא פרי הגפן" ומיד אחר כך בצע חלה
טרייה ברך על "המוציא לחם מן הארץ".
בתום הסעודה פתח בקול חגיגי: "יה ריבון עלם ועלמיא אנתא הוא
מלכא מלך מלכיא." כשהוא מלווה על ידי אשתו, שאהבה לשיר, ועל
ידי קולה הביישני של רייזלה. מיד אחרי השיר של ישראל, פרש את
ידיו בתנועת הזמנה ופתח בקול עליז:
"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה."
עודו שר כיסה את פניו בטלית ושפשף בכוח את עיניו, שהחלו זולגות
דמעות. שתי נשים קפצו בבת אחת אליו וקראו:
"מה קרה לך יקירי?"
"אבא, מדוע אתה בוכה?"
"שום דבר. הירגענה. אלה לא דמעות. זה עוד בבית הכנסת נטפל אלי
איזה זבוב טורדני והפריע לי להתפלל. עתה כאילו שוב חזר. זה
יעבור מיד."
הוא ניגב בטלית את עיניו. אסור היה לו לחשוב על השירים, ששרו
הנערים הגויים על "חוסן כלה", שההוא רצה להזכיר לו. לא, כאן
באור הנרות הוא בטוח ומוגן ואלוהים אתו:
"הבה ונמשיך! "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה"
הפעם לא היסס ה"אדווקאט" להגיש כתב אשם נגד הרבי. כאן באה לו
עזרה במפתיע מכומר הקהילה החדש, ששמח להשתתף במאבק נגד הרבי,
שהיה הופך לצחוק את המתווכחים אתו בעניינים דתיים. ה"אדווקאט"
הגיש לראש המועצה עתירה, הדורשת על סמך הפגיעה הקשה ברכוש של
הנוצרים והעיקר - רצח ילד נוצרי ופגיעה גופנית בחבריו התמימים,
להשמיד מיד את המפלצת הרצחנית ולחייב את הרבי בתשלום פיצוי
כספי גבוה לתושבים הנוצריים של הרובע שנפגע. הכומר נטל על עצמו
להעביר בעזרת הבישוף את העתק העתירה לקיסר בעצמו.
עקב לחץ כפול כזה העז ראש המועצה, לאחר שלא היה באפשרותו לאסור
את הגולם בבית סוהר שלו, עד סוף המשפט, והוא שמע, איך הרבי
מרדים כל לילה את המפלצת שלו, לכן שלח אליו בידי הפקיד הבכיר
קלף עם פקודה מפורשת לחסל את גולם, דבר שבלי כל ספק, יקל על
העונש ועל פסק דינו של הוד מעלתו, הקיסר.
כאשר ניגש הפקיד לביתו של הרבי ודפק בידיים רועדות בדלת, תוך
חשש שהמפלצת בעצמה תפתח לו את הדלת, מצא את הרבי, השקוע כרגיל
בספרים קדושים.
"בוקר טוב, רבי. לא נעים לי להפריע לך לעיין בספרים קדושים
אלה, אך בהתאם לתפקידי נאלץ אני להגיש לך כתב זה ובו פקודה
מפורשת מטעם ראש המועצה ועותר העתירה להוד מעלתו, הקיסר,
להרדים, כלומר לחסל את המפלצת, שאתה קורא לה גולם ושחלילה
עלולה הייתה לרצוח את כל תושבי הרובע הנוצרי החפים מפשע ולפגוע
בכל רכוש שלהם. הרי ידוע לך בוודאי, שמה שהיא עוללה ביום
חמישי, זה היה מה שאתם קוראים 'פוגרום' ויכול היה להיגמר ב...
לולא השתלטת עליה..."
"אתה צודק בהחלט, אישי הטוב", ענה לו בנחת הרבי, כשהוא מעיין
בעתירה של ה"אדווקאט" וההעתק של הכומר. "זאת הייתה דוגמה
קלאסית, מה זה פוגרום, שמדי כמה חודשים או בימי חגים שלכם, אתה
מציגים ברובע היהודי. הפעם לשם שינוי, הוא הוצג ברובע שלכם.
ולגבי הפקודה "להרדים" את הגולם, יכול אתה להודיע לכל הצדדים
המעוניינים בזה, שזמן רב, בטרם הגיעה אלי הפקודה, הבינותי
בעצמי, איזה נזק חמור עלול הגולם שלי לעולל לא רק לנוצרים, אלא
לכל בני האדם שייתקלו בדרכו של יצור זה בלי שכל ובלי נפש. את
זאת הבנתי היטב ומיד אחרי שהחזרתי אותו לביתו, "הרדמתי" אותו.
בשבילי, אישי היקר, הוא עכשיו מת ולא יטריד אף אחד, לא את
הנוצרים ולא את... הוא מת בשביל כולם... עד שרשע אחד, שירצה
להשתלט על עמו או עמים אחרים, שלפי דעתו הם בני אדם נחותים או
בכלל לא בני אדם, יאסור כמה מבני עמי ובעינויים אכזריים יכריח
אותם ליצור גולם אחר. אחרי הכול, מה שאני הצלחתי, לא מן הנמנע
שאף אחרים יצליחו. ואז יצווה עליו הרשע, המנהיג, המלך או הקיסר
לייצר אלפי גלמים, רבבות גלמים, שאיש אינו מסוגל לפצוע אותם או
להרוג, כי במקום השם הקדוש, יגן עליהם הכוח הרשע של השטן
בעצמו."
"נתפלל כולנו לאדון שבשמיים, שיבטל מחשבה כזאת ממוחות של
שליטים", לחש הפקיד הבכיר. "עתה אלך ואמסור לראש המועצה את
דבריך ואני בטוח שהוא ישמח מאוד לשמוע, שבלי בעיות פתרת דבר,
שהטריד אותו מאוד."
"רגע אחד, איש הטוב, אני עדיין לא אמרתי לך, איך ברצוני להגיב
על העתירה, שחיברו אדון ה"אדווקט" והכומר הירוק, הרוצה להתפרסם
על חשבוני..."
"סבורני, שבית המשפט יקבע איזה עונש כספי להטיל עליך", הפתיר
הפקיד.
"רגע, רגע, אל יתהלל חוגר כמפתח. לא ביום אחד במקרה כה מסובך
מוציא בית המשפט פסק דין. אודה לך מאוד, אם תמסור לאדון
"אדווקאט" ולכומר, שבמקום להתמסר לעבודת קודש, מכניס את כפו
לסיר לא שלו. תגיד להם, שזאת לא בעיה של כסף. אם יוטל עלי קנס
כספי, בטוחני שהקהילה שלי תאסוף את הסכום הדרוש ותשלם למען
הרבי, שכל קהילות אירופה מתחרות ביניהן להעסיק אותו. לא, זה לא
עניין של כסף, שאני חייב. כאן מדובר, כמה כסף צריכים תושבי
הרובע הנוצרי לשלם לי בעד הנזק, שגרמו לרכוש שלי!"
"הם גרמו נזק לרכוש שלך?" תמה הפקיד.
"ועוד איך. הגולם, שנוצר להיות כלי שישאב מים ויחטוב עצים, היה
רכוש שלי פרטי. אני יצרתי אותו ולפי כל הזכויות."
"כן. אבל הרכוש הפרטי שלך גרם נזק רבה לרובע הנוצר ואף הרג...
נער נוצרי תמים."
"נער תמים. טוב. תגיד להם, שאם לא ידחו בעצמם את העתירה
המחוצפת, אזמין את עורך דין ראובני ואת בר-זמרא, ששמם הולך
לפניהם בכל ארצות אירופה והם יבקשו מהקיסר בעצמו להרכיב ועדת
החקירה, מי גרם לכך, שהכלי השקט שלי, שיום יום ביצע את עבודתו
ולא הפריע לאף אחד, לפתע הפך לכלי רצחני. הוועדה תזמין את כל
הנערים 'התמימים' שהיו מאורגנים בראשות הנער ה'תמים', שרצה
להטביע את הגולם שלי ובעצמו טבע בשיח שהסתתר. זאת קבע הדייג
שדג את הגופה במרחק מאה מילים מהמקום. הם יספרו איך הם לעגו
לגולם השקט ואף לבתי, שליוותה אותו. הם יודו, שגילו את ערוותם
לפניו ובזו לו והמנהיג שלהם פראניק הטיל עליו מי רגליים וחילל
את השם הקדוש שעליו ואף זרק עליו אבן, שפגעה באות הקדושה
ופגיעה זאת שינתה אותו והפכה אותו מיצור שקט וסבלני לרוצח. אני
ספק, אם תזכור הכול, אך מה שזכרת, ספר להם. אדרבא, שיגישו
תביעה בשם הרובע הנוצרי. נראה, אם אי פעם יצאו מהחוב, שיצטרכו
לשלם!"
"אלי שבשמיים, ממש לא ייאמן ולולא שמעתי דברים אלה מפי כבוד
הרבי, הייתי אומר, שזאת ממש עלילת דם..." לחש במבוכה הפקיד.
"עלילת דם!" הרים הרבי את קולו, "הוועדה של הקיסר, שמכיר אותי
היטב ואף ראה את הגולם בעבודתו, הוועדה הזאת תגלה הכול ותוכיח,
איזה נזק נגרם לי ואיזה עוול נעשה לגולם התמים."
"אומר להם הכול, שזכרתי, סליחה על התפרצותי ושגזלתי זמן
מכבודו. שלום."
"שלום אישי הטוב", ברך אותו בשקט הרבי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שירה, שלי,
מיכלי.

בנות גידלתי
והתרוממתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/05 12:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה