הם היו אהובים. שניהם פולנים, נוצרי ויהודיה. זה היה כל ההבדל
וזה היה כל פשעם.
הם התאהבו במבט ראשון כשעזר לה להתרומם ממדרכת הרחוב אחרי
שמעדה על עוד בלאטה עקומה. בידה החזיקה את ציוריה הרבים. הוא
ציין שהם מעולים. כעבור שעתיים כבר שכבו בדירתה.
זו הייתה אהבה מופלאה, כמו מהאגדות. עד שהגיעה המכשפה הגדולה
מהמערב.
הנאצים הודיעו שעל היהודים להתרכז ברובע קטן במזרח העיר.
הם נפרדו בדמעות.
הוא היה יושב עם חבריו בפינות הרחוב ומשקיף על עוד חייל נאצי
שגורר יהודי בשערותיו אל תוך הרובע הקטנטן שהוקף בינתיים
בגדרות.
חבריו הפולנים, שלא ידעו על אהבתו, היו מדברים ביניהם במשפטים
כמו :
"רק שישאירו לנו כמה יהודונים מסריחים שנוכל להכות. גם אנחנו
רוצים ליהנות."
ו - " אין ספק שהגנבים המלוכלכים האלה הורסים לנו את הארץ."
המלחמה, כך הבין, חושפת את פרצופם האמיתי של בני האדם. מעטים,
מעטים מדי, האנשים הטובים באמת. חבריו, שהיו מהלכים בעבר הלא
רחוק בין אותם יהודים שתיקנו את סוליות נעליהם הפגומות ותפרו
להם חליפות לאירועים מכובדים ושאליהם היו מדברים במילות נימוס
וחברות, כעת הראו את אופיים האמיתי.
המלחמה היא קץ הצביעות.
הוא התנתק מחבריו המדומים והיה משוטט בסביבת הרובע, הגטו,
היהודי. מחפש אותה.
הוא נשאל על ידי מכרים שראוהו מסתובב שם, האם הוא עוזר
למטונפים הללו.
"חס וחלילה, אני פשוט אוהב לראות אותם סובלים." והשואלים היו
מהנהנים בהנאה, כאילו בתשובתו הרווה את צימאונם לשנאה.
מדי פעם הבחין ביהודים שהכיר, יעקב הסנדלר ויצחק התופר, והיה
משפיל את מבטו בראותם, מתבייש בדברי חבריו לשעבר, כאילו הוא
ייצג אותם.
יום אחד, באותם שיטוטים אינסופיים, ראה אותה לבסוף, מחזיקה סל
שהכיל מעט מזון ותרופות. הוא רץ לעבר הגדר וצעק בשמה. היא
זיהתה את הקול ממרחק, הסתובבה ורצה אליו, אל הגדר. היא הניחה
את הסל והם שילבו ידיים. דיבור לא היה הכרחי בשלב זה והדמעות
הכניעו אותם.
לרוע מזלם, עבר באזור קצין נאצי, באחד מהפטרולים התכופים.
הקצין, שהבחין בסל וחשד שמדובר במבריחים, ירה ללא כל שאלה,
מחסנית שלמה.
כך הם מתו, שלובי ידיים משני צדי גדר הברזל הדקה, אך נדמה
שמעולם לא היה מרחק בין שני אוהבים כל כך רחוק.