דיאלוג של מבטים מול מונולוג של מילים

היא היתה תלמידת בי"ס תיכון כבת 17, צברית בגיל ההתבגרות.
הוא היה המורה שלה לספרות . איש גלותי, קטן קומה, בהיר עור,
מעט מקריח שהופעתו לא מרשימה במיוחד.
אך, בעל זוג עיניים בהירות וגדולות שמבען רך וחודר. כשעיניים
אלה הביטו אליך, מבעד לעדשות המשקפים, הן יצרו מיד הרגשת אמון,
הערכה ואהדה.
כמובן שהיה גם אינטלקטואל רחב-אופקים (ואכן ברבות הימים הפך  
לסופר מוערך ומוכר) שסיקרן ומשך אותה אליו.
הם גרו בסביבה קרובה ובמשך שנים היו נפגשים ברחוב, באקראי,
עוצרים לרגע קט לשלום, מה נשמע אדיב וחביב מצידו.
ומצידה תשובות קצרות ולקוניות מתוך מבוכה והתרגשות ובעקבותיהם
בריחה חפוזה. כל פעם מחדש.
עם הזמן צמחה והיתה לעלמה בשלה ומושכת, עובדה שלא נעלמה גם
מעינו הבוחנת והרגישה של המורה-סופר בפגישותיהם האקראיות
שבקרבת מגוריהם.
היא לא בדיוק הבינה מה גרם לה להתרגש ממנו עם כל מפגש. אך,
בחושה הנשי קראה את שפת גופו ומבעו המבוייש-מה שרמזו לה,
שפגישות מקריות אלה בניהם עושות גם לו משהו. זאת למרות שלא אמר
לה, ולו אף ברמז, דבר בנדון. אולי חשש, אולי לא העז, אולי פירש
את בריחותיה החפוזות ממנו כדחייה?.
פעם כשהזמינה לקפה או מיץ בבית הקפה  בו ישב דרך קבע,היא סרבה
לו ממבוכה. כי, בלבה חששה שמא בשיחה ארוכה יותר בינהם יגלה
שהיא לא מספיק מעניינת אותו ואז יקטנו הסיכויים לקירבה בניהם.
זאת למרות שכל נימי נפשה רטטו בציפייה להזמנה כזו מצדו.
כך המשיכו חייהם לזרום בשני מסלולים מקבילים מבלי שיצטלבו.
יום אחד הכירה עלם בן-גילה - צעיר, ישראלי, גבה קומה ובעל
בלורית שיער מרשימה, שעטף אותה בחום, אהבה, תשומת-לב וכל שאוהב
יכול להעניק לאהובתו. אלה גרמו לה שתרגיש ברקיע השביעי ותהפוך
לבת-זוגו הקבועה.
זה גם הדחיק בה את רגשותיה למורה המבוגר. היא אף ניסתה לדחותם
מעליה בביטול ובטענה שזו ראיית-בוסר של תלמידה את המורה שלה.
כשטיילה, ערב אחד, עם חברה על גבי האופנוע, ראתה אותו מהלך
ברחובה של העיר ועיניהם נפגשו לשבריר שניה. בשחצנות של אדם
צעיר, שלחה לעברו חיוך - שהביע מעין "ניצחון" של אישה, ואמר:
"ראה, פגשתי את הגבר המוכיח לי אהבתו במילים, מעשים ומחוות,
הוא גורם לי הנאה מרובה ומתאים להיות בן-זוגי" - ונופפה לו
בידה לשלום.
אך גם קלטה - למרות שלא הפנימה זאת מיד - את מבטו שאמר לה:
"ברורה לי בחירתך בבן-זוג צעיר, תוסס ובעיקר ישראלי, ולא בי
הגלותי והמבוגר".
ובכך בעצם נפרדו דרכיהם לחלוטין וגם כשנפגשו אמרו זה לזה שלום
קר ומנומס.
רק כעבור שנים כשקראה על הצלחותיו הספרותיות במוסף של עיתון,
או ששמעה כתבת רדיו עליו או איתו, או כשצפתה בראיון טלווזיוני
עקב יציאת ספר חדש שלו, או שהעניקו לו פרס כלשהו על יצירה
ספרותית, שמחה בשבילו בתוך תוכה, כצופה מהצד.
אך גם זכרה היטב את מבטו הפגוע - אז כבר ידעה גם שהוא ניצול
שואה על כל מה שמשתמע מזה - החרטה, הבושה ונקיפות המצפון הציקו
לה.
ומאז לא אחת רצתה, ולא העזה, לגשת אליו באופן אישי ולהביע את
הערכתה האמיתית על הצלחותיו. אך, בעיקר רצתה לומר לו, שעוד
מטריד את מנוחתה אותו מבט מהעבר.
שכשהצטלבו מבטיהם, היא הביטה בו בשחצנות והוא החזיר לה מבט
מבויש, על כך מאד רצתה להתנצל בפניו.
וגם לספר לו שמצער אותה למדי שלא השכילה לשמור איתו על קשרים
ידידותיים (אולי כמו שהוא התכוון מלכתחילה ורק היא פרשה אותם
אחרת?)..
כל זאת כי חששה שמא אינו זוכר אותה ואת המקרה כלל. או שמקרה זה
לא קרה באמת והוא פרי דמיונה בלבד?