את האהבה שהיתה לי לתת, נתתי.
כמו זר פרחים שחור,
הגשתיה לרוח הסוערת,
שפיזרה אותה במסדרונות מוכתמי המציאות של ליבי.

את החיוך שהיה לי לתת, נתתי.
הוא נמוג עם הזמן,
ומסגרתו העקומה חורקת
במסדרונות מוכתמי העבר של מוחי.

את הנשיקה שהייתה לי לתת, נתתי.
נתתי במרץ, בתשוקת נעורים,
ואף היא חלפה ועברה,
במסדרונות סדוקי העבר של גופי.

נתתי את אש נשמתי ואת להט רוחי,
ולא נותר עוד הרבה לתת.
נותרו רק חיים ריקים,
חסרי משמעות,
אז אקריב אותם למען טובת הכלל,
למען יראו ויזכרו את שמי,
שתלוי מעל מתנותי הישנות והמיותרות,
ללא זהות
וללא משמעות
עד שהנצח ידהה לאבק.