אין כלום מסביב. שרוי במצב מתמשך של עצבות רגועה.
הרוח, כמו אחרי בכי ארוך וחסר מעצורים, מיללת בשקט
קולות קטנים של צעדים בסמטאות הארוכות כאילו מפריעות לחושך
במנוחתו.
והרוח מיללת...
הנפש  קשובה לקולות הלילה בעודה שטה בים של עצבות שלא תתואר.
והמים שקטים. על גלים קטנים היא שטה, וכל גל מספר סיפור.
וכל סיפור התחיל במערבולת בליבה של הנפש ובהגיעו לחוף, אינו
יותר מנחשול קטנטן הנאבק להישרדות. והרוח מספרת את הסיפורים
והיא עוד מיללת...
העצב אינו עוזב לעולם, הוא רק שט לו בין הסמטאות והצעדים
הקטנים. מתחבא לו מהחושך וחודר דרך החריצים בחלונות הנפש אל
תוך לב הסערה. והרוח בשלה...
והחושך, כאילו במרדף שעוד לא ממש התחיל, חודר גם הוא אחרי
הרוח.
והוא מביא איתו סיפורים זורמים מלוחים מדמעות של עצב ומרירות
של החיים. והפחד מלפניו מקדים אותו באשר ילך, רוכב על גבה של
הרוח בעודו מזמר על עצבות הנפש והגלים. והרוח מיללת את פחדיו
שלו...
כי אולי גם הפחד פוחד ממשהו והוא אינו בלתי נראה. ואולי הרוח
היא הממשות של עצמי ואולי ואולי...
והרוח מיללת ויללה ותמשיך לילל לעד. ויותר ובחוזקה והחלון יפתח
לרווחה לשמש של הלילה, והחושך יכנס וממה  החושך בורח...