מסביב לגדר אין מקום להחנות אפילו טוסטוס. כולם פה. אף אחד לא
בא להפרד, כולם כאן לשים וי על החוויה, כולם כאן להדבק בקצת
מהזוהר שלו. מסתכלת בבוז על החברות של אישתו - זאת עם השיער
האדום התחילה איתו אפילו בפני, על כל השאר שמעתי. שולחת להן
מבט מזלזל ועם אותה הבעה נכנסת לבית שלהם. זה נראה כמו כל
הארוחות שבת בצהריים שהם היו עושים, כשהוא צולה את הבשר והיא
מגישה סלטים ופשטידות. כולם עם איזה גביע ביד, ואני מבחינה
בשמחת נצחון שאף אחד מהילדים שלו לא הגיע
"את לא בגיל של הבת שלי"
גם לא הנכדים
"את יותר קרובה לגיל של הילדים שלה"
לא כולם נותנים לו הזדמנות לכפר
"כבר שנים. הם מאשימים אותי בדברים"
מלאכתי בידי אחרים
"פסיכולוגיה בגרוש? אולי באמת אני איתך במקום להשלים איתם".
אשתו מזהה אותי מעל לראשים. אנחנו יורות זו בזו מבטים קשים כמה
שניות והיא נשברת ראשונה, פונה אל שרה. שתיהן צולפות בי מבט
שנתקל בחומת הבוז שתיקנתי מאז לבשתי אותה בכניסה. שרה מסמנת לי
עם הראש ואני עולה אחריה לחדר השינה.
ריחות חריפים של תרופות ולבנדר, הוא שוכב. מהגבר הגדול המרשים
נשאר רק נשל יבש ומעונה. "היא פה?" חורק, ואחריו שיעול של
מעשנים כבדים. אני נכנסת אחרי שחיזקתי את הבעת ההתנשאות. אני
ניצחתי, שיהיה ברור. אני קמתי והלכתי. בלי הסבר. בלי חרטה. בלי
קצה חוט.
אני היחידה.
שרה נסוגה, ומקצה המסדרון עוקב אחרי הראש של אשתו.
"מה רצית?" אני שואלת ממרומי הר ק
רח מואר בשמש של גבהים,
ופתאום מרגישה בכל הגוף את השנים שעברו, את השינוי שהוא חזה.
"זה לא לטובתך שנתחתן. אני כבר אחרי השיא, מכאן יש רק ירידה.
ואת עוד לא התחלת לפרוח. פתאום יום אחד תביני שעשית טעות,
השלכת את השנים הטובות שלך, ותרצי לעזוב. ומה אני אעשה?"
הוא במדמנת הגסיסה מייסר חיוך איום.
"אני לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהבת אותך. כשאני איתך אני
אוהבת אותי." - כמה שבנות עשרה יכולות להיות מטומטמות.
ההתנשאות שלי מתערערת, זכרון הטיפשות שלי, הבושה על שנתתי לזה
לקרות. "בשביל מה רצי
ת שאני אבוא?" אני מנסה לטייח ועוד
שיעול שלו נותן לי הפוגה - העיניים שלו עצומות ואני מרשה לעצמי
מבט מודאג קצר. הראש מאחורי דוקר לי בצוואר, אני מייצבת את כל
הגוף מחדש בחומה בצורה מזוייפת. ,"רציתי לראות או
תך פעם
אחרונה", הוא חורק שוב, "ידעתי שתבואי", וכעס מטפס לי מהבטן
לעיניים.
"את כל כך יפה כשאת כועסת" מעל לקערת צדפות, הראשונות שאכלתי.
"אף אחד מהם לא הגיע, גם לא הנכדים", אני מחפשת דרך לנצחון
שלי. לא אפסיד. לא הפעם. הפנים שלו נסגרות, נקודה רגישה. "הם
מכירים אותך יותר טוב ממני", מרימה גבות, "היה להם יותר זמן.
לא נתנו לך את התענוג."
הן נפתחות לו שוב, הפנים. שמח שאני מעוררת, שאני מנסה לפגוע
בו. שמח שהרגש אצלי עוד חי.
לא, אני לא אפסיד הפעם.
"אל תתרגש", חיוך מזלזל, "אני משקיעה אנרגיה בלא להגיד את
הדברים האלה. אתה יודע איך רזיתי כל הזמן הזה שהייתי איתך?
יותר טוב מחדר כושר". לא, זה לא מעכיר אותו, אבל אני כבר
ניצחתי. כל הגוף שלי ביציבה שאומרת את זה. הראש מאחורי קורא
הכל.
"לא צריך אפילו לשמוע, אין צורך להקשיב למילים. שפת הגוף
אומרת הכל", טון דידקטי שלו לפני ישיבה עם המתחרים.
הכתפיים שלי מתרחבות פתאום, הגב ישר, הראש קצת מורם ומסתכל
עליו כלפי מטה.
"אמרת עד גיל מאה עשרים. הורידו לך איזה שליש, לא?" שוב הפנים
נסגרות, אבל העיניים שלי זוהרות, אפשר לראות את החדר מתמלא
אור,
"את כל כך יפה כשאת מחייכת"
חיוך מרושע,
"גם כשאת כועסת את מאד יפה."
הנה לך שניהם, חושבת, בחבילה אחת. "אפילו לשבעים לא הגעת. איך
זה קרה?" תדהמה מזוייפת, רשעות אמיתית.
"הרי אני אוהב אותך, אני רק רוצה שתהיי מאושרת."
"לא מהעישון, לא מהכולסטרול. אני יודעת שלא. גם לא הלב", מרימה
גבה, עדיין בחיוך, "אם יש".
"זו ההוכחה שזה לא רק הגוף שלך. אם מישהו אחר יעשה לך יותר
טוב, אני אשמח בשבילך."
הניבים היפים שלי נחשפים. הוא יודע לקרוא. החוטים הביאו את
המריונטה אבל פתאום יש לה תנועות משל עצמה.
אני מרשה לעצמי מבט מסביב לחדר. ספרים רבותי ספרים, מהמסד עד
הטפחות. כמה רושם השאירו עלי כל הציטוטים, כל הידע. מטה ראש
בזוית, הגבות מסמנות. "את כל זה לא תיקח איתך, מה? רק את מי
שאתה. מקווה שאתה אוהב חום."
"אין ספק שאת אישה של קיץ. כולם נבולים בחמסין הזה ואת פורחת!
תראי איך השפתיים שלך אדומות."
"זוכר את ההפתעות שהבאת לי מתאילנד? "
מעיף מבט מהיר לדלת. שולחת אליו חיוך של רחמים מזוייפים. "לא
אלה." נזכרת בשוקולד מהדיוטי פרי ובגד גוף לבן. בלי תחרה, בלי
ברזלים, תלבושת של מתעמלת אולימפית, וגניחות עד לב שמים.
"אתה חושב שהיא לא יודעת? אם עוד היה לה ספק, ההתעקשות שלך
שאני אגיע כבר טיפלה בזה." הוא קוטע אותי בשיעול איום אבל אני
רק מיטיבה את היציבה. העורק כבר חשוף ואני רוצה דם.
"תעצור אותי כשאני טועה. קודם הוא הפסיק לתפקד, ואז כרתו את
הפרוסטטה, וזה לא עזר, ואף אחד לא ידע להגיד למה."
הנצחון שלי.
אחרי חודשיים של גרד בלתי נסבל ושורה של רופאי נשים שמשכו
כתפיים, הגעתי להומאופת רוסי, זקן וצעיר בו זמנית. כמה זמן זה
כבר נמשך, שאל, חודשיים. אמרתי. לא זה. אתם, כמה זמן. נשימה
עמוקה. שנה.
זה לא ישתנה, מבט רוסי זקן חכם בעינים של צעיר. הוא לא יעזוב
את האחרות.
קחי. תמיסה חומה בריח של סחלבים נושכים. הוא אוהב אותך?
"אני כבר מפונק, מבחינת אורח החיים שאני רגיל אליו. הגירושין
יקחו הכל, ואת ואני נשאר לבד עם קשיי החיים, עם השגרה. את עוד
לא מתארת לך כמה זה שוחק."
אם הוא חשוב לך, תביאי אותו אלי. תוך שנתיים שלוש זו
אימפוטנציה מלאה.
"את אהבת חיי, אבל זה לא לטובתך."
ואם לא מטפלים בזה, הפרוגנוזה היא לא יותר מעוד שנה שנתיים אחר
כך.
"אני לא משקר."
אם הוא חשוב לך תביאי אותו אלי.
" לא לספר הכל זה לא לשקר."
ואם לא, אז -
שולחן עגול, בנות בעיקר - שפע תודות.
