מאת: ג'ימי ב.ז (אוויל הכפר)

"מצאתי את עצמי שוכב בתוך שלולית בוץ סמיך, לכוד בתוך גדר תייל
שנתקפלה וקרסה עלי.
גשם יורד באלכסון, מדלל כל טיפת אויר טובה לנשימה בנוזל חום
ומחניק שניתז לכל עבר.
רגליי שבורות, וזרעותי חבולות מכדי לחלץ עצמי ממצב מעיק זה.
שקעתי ביאוש ובבוץ יחדיו, מנסה להתרומם קלות בכדי לנשום,
השילוב של רוח ופנים רטובות
הזכיר לי כמה רציתי למות בעבר, וכמה אני רוצה לראות את פנייה
שוב.
ענניים אפורים בשמיים שחורים, וברקע מיבני בטון גבוהים מאד,
שמשם כנראה הגעתי, אבל
אני ממש לא זוכר, הערפל הכבד מנעים זיכרונות קלים מהשבועות
האחרונים שחלפו
ונאבדו עמוק בתודעתי ההולכת ונפוגה למחנק..."

יום אחד

"אף פעם לא הייתי שמח, ואולי בגלל זה אנחנו לא ביחד עכשיו.
זה היה יום אחד מאותם ימי חודש יוני החמים ולילות נאון שהפכו
אותי ליצור לילה.
בבקרים, נשימות קלות דרך סדין שקוף למחצה, ושערה השאתני פזור
לאורך גופה הורדרד
שממלא את האפלה באור כחול עדין כמותה.
הכרנו אז, אני כבר מתחיל לחשוב שתמיד ידענו אחד את השני, ואף
פעם לא יהיה הצורך
לשחרר את כבל החברות אותו כבלנו שנתיים קודם לכן.
בניגוד אלי, היתה היא יצור אופטימי, חיוכה כאילו דבוק לפנייה,
ומילים שבקעו מפייה
נדמה ונאמרו בפעם הראשונה, כפי שנאמרו בילדותי המוקדמת.
עניים גדולות בוההות בי, מעל תיקרה נמוכה של בד כחול חדור שמש
חמקמקה.
גוון ענייה הירוקות משתנה בהתאם להבזקי האור, היא התרוממה.
התיישבה על המיטה, ערומה, קמה והחלה מלקטת בגדייה מרצפת שייש
קרה.
אני אף פעם לא מספיק ערום בכדי לתור אחר בגדי המפוזרים.
לבשתי תחתוני בוקסר שחורים צמודים לגופי המקופל על המיטה.
"אני זזה.." הכריזה, ולבשה את אחרון בגדיה המפוזרים, התעלמתי
והמשכתי לנדוד בעולם של חצי חלום.
ומכשנתעוררתי לגמרי, היא כבר לא היתה בחלל החדר הקט.
קרן שמש אחרונה מבשרת את בא הערב סוחפת אותי אחריה לתוך
אולם אורות וצלילים בתוך עיר מלאה באנשים ציבעוניים וחסרי כל
חשיבות.
נתקל בדמויות מוכרות יותר, מוכרות פחות, אך המטרה ברורה למרות
שאין סימן
או אות לה, אמרה לי לצפות באותו מקום ארור.
המוזיקה פועמת דרך רקמות מוחי אל תוך העור ומחוצה לו, שערות
גופי שומרות
לנוכח פגשתי את הפייה הלבנה, אותה פייה שבאמצעות כישרונות
נרכשיים
תערובות ולחשים הצליחה למזוג נוסחאות פלאים לתוך כדורי בליעה
לבנים.
היא מסרה את החבילה לידי והן התקבצו לאגרוף בתגובה.
רגלי מוליכות אותי בתעתועי זיכרון קשים, לתוך שפתייה המורים לי
למסור את
הרכש לבחור בשם גיא אותו אמצא בחוף הים שנושק לביתי.
אלה, כך שמה, אני כבר לא חושב שהיא ראויה לו, למרות שאז בטוח
הייתי
שנכתב עבורה בדיו שהומצא במיוחד בכדי להנציח את שמה לנצח על
נשמתי הטועה,
בין מגדלי אבן ומחילות נחשים מסוממים עושה את דרכי אל חוף זהב
נטוש שנכבש
על ידי בקבוקי פלסטיק רייקים, ומזרקים משומשים שמהווים מכשול
לילדים
שבאופן קבוע רובצים לאורכו באותם ימי שבת ניצחיים ושטופי שמש.
נעלי שוקעות קלות בתוך החול הלח, וצלילים משונים שבוקעים דרך
עשבים יבשים
בשעה שרוח ערב עייפה חודרת בעדם לרוב.
מטפס על דיונה ענקית מעל כוכבים שקועים במחשבות על עולמות
אחרים, ואני שקוע
במחשבותי, ממוקד בחיפושים חסרי תכלית אחרי הירח.
מתחת לסוכת מציל מעוותת מחוסר צללים, המתין לי עלם צעיר מיושב
על כיסא גלגלים כסוף.
הוא זרק לידיי חבילה נוספת, מלאה בכוונות טובות שמופיעות
לעולמנו בצורה של מטבעות יקרים.
לא לקח את הכדורים, טען שאינם מיועדים לו בדיוק כמו נעלי ספורט
יקרות.
המשכתי ללכת לכיוון מקור אור אחר, צלצול ממכשיר מכוון את
רצונותיי לדירה במרכז
העיר שבין עכו לחיפה. מרחק מה ממקום הימצאי.
משהו לא היה נכון, שכן אולי הכל, הירח נגלה אל עניי כחיזיון
אחרון לפני שינוי דראסטי
שיקח חלק בחיי ולא יהיה נדיב מספיק בכדי לשמור לי ולו מעט
זיכרון.
הדלת נפתחה ללא כל מאמץ מיוחד, דיי היה בדחיפה קלה לצלילי
חריקה צומרנית.
טינופת, נדמה שאצות הצטברו על הקירות ובקרקעית רובצות נשים
מחוררות.
תמימות עוזבת את גופי, כמו נשמה שנייה שליוותה אותי לאורך כל
תהליך ההתבגרות
האין סופית. ריחו של הפלסטיק ממלא את ראותי בתקווה למצא את אלה
במקום
שכוח אל זה. חדרים כמו מבוך, מגשש דרך סוחרי חלומות ואלכימיים
מנומנמים על כריות.
מפעם לפעם מאירים את החדר כדורי אש קצרים לשאיפת עשן.
"הבאת את זה?" שאל אותי גיא, אוחז בחולצתי השחורה ומבטו
מזוגג.
"איפה אלה?" בחנתי את ריכוזו בשאלה שהטרידה אותי יותר מכל.
הוא הצביע על דלת לבנה בסוף המסדרון, וידו החליקה מגופי הקר.
מעולם לא הזדקקתי למעוררי חלומות, מחליק דרך חדרים ותהומות אל
דלת לבנה
פתוחה קלות ומציגה מראות קשים לא פחות מכלל הבית שהצתמקו לנוכח
העובדה
שגופה של אלה השתרע על ריצפת החדר, מתבוססת ברעל לבן.
התקופפתי לשלומה, ותוך זמן קצר נותרה היא ללא רוח חיים.
ידיה לבנות מתמזגות עם שקית נייר קטנה, וסיבות למותה.
שערה רטוב מחומר דביק ריחני שהיה כל כך מוכר ללבי המוכה צער.
הרמתי אותה אל ידי מבחין בחיוך אחרון על פניה הקפואות, נושא
אותה אל מחוץ לחדר.
כמו יריקה מחלון גבוהה, יורד במהירות בגרם מדרגות המסרב להגמר,
לתוך רחוב
הומה אדם, קהל מוכה הלם קרא לעזרה והיא ששה לבא, ולקחה אותה
ממני.

בתוך חדר קטן בליבי, שם ישנם זיכורנות אבודים, נמצא אני, מכונס
בעצמי.
בפינה בצד החדר מקופל וברכיי נושקות לפי. דמעות חונקות אבל לא
מספיק
בכדי לסלוח. פחות מיממה כבר הגיעו אל אוזניי בשורות על מותה
הטרגי תרם עת.
חוסר נחת תקף אותי, התרוממתי נאחז בקירות, הרגשתי דקירה קלה
היא נבאה מחפץ שנשכח במכנסיי בלילה שעבר, תחבתי את ידי הימנית
לכיסי
השמאלי והוצאתי שקית כדורים חומה בעלת קצוות חדים.
עולים במוחי רעיונות לגבי סוף פחות עצוב.
עזבתי את ביתי, שוב אותו גרם מדרגות מחזיר אותי רק כמה שעות
אחורה.
בחוץ כולם שמחים לעת ערב, מדשאות ירוקות ויבשות, מצדיקות את
געגועי
לחורף. בניין רב קומות ישן מקבל גוון אדום בעוד השמש הלכה
לאיבוד בתוך
ענן שמן וצר מעל הים הגדול והאפרורי.
צעדים על החוף, עקבות זמניים שנמחקים למגע סופות חול קצרות או
ליטופה של לשון ים. שערי השחור מאבד צבעו ברקע השמיים: כחול
עדין
מעורב במעט אפור ועננים בגודל לא נתפס ממלאים את האופק הרחוק
בתקוות שווא.
צעדים על אספלט ברחוב, נקישות נעלמות וחד פעמיות, לתוך מעלית
רייקה.
אני מרחף, בתוך כלוב נחבט בדפנות, מטפס בעיקביות לקומה ה15
בבנין רב קומות סמוך.
הדלת הכסופה נפתחה בביטחון, אלו בטח לא שערי גן עדן, שכן היו
נשארים סתומים בפני.
אפלה, לזמן קצר, לחיצה על מתג זוהר ממלא את ההיכל באור מכאני
זול שחודר לעניי דרך דמעות יבשות.
נאבקתי בשער מחוספס רופף ממתכת , המכריז "כניסה לגג" אך ללא
הועיל.
מנעול גדול אזוק לרקמות השער הדלוחים, נעקר בבעיטה עזה שהדפה
אותי לרצפת נסורת ואבק.
כשאין מעליך גג, אתה מרגיש כל כך קטן, כוכבים רבים ונדמה שאתה
זוחל בקרקעית הים
מוקף בפלאנגטון זעיר נמנע מטורפים בחושך המאיים.
סובב את הקירות, נכנס בין סמטאות קצרים ומקושרים בצינורות
פלאסטיק עבים.
הקרקע, רצועות זפט פצועות מקולפות משרב הקיץ, וסולמות שמשכו את
מבטי למקום
גבוהה יותר. וכך טיפסתי בעזרתם לגגון קטנטן ובמרכזו אנטנה.
הזדקפתי באיטיות, מוקף אורות, פסגות מעשה ידי אדם עוקצים את קו
השמיים מרחוק,
שכן זוהי הפסגה הגבוהה ביותר בסביבת מגוריי.
צעדים על שטיח זפת, קלילים כמו צעדי שחקן במגרש כדורסל קטנטן,
נמנע מלפול נפילה
ארוכה מאוד, קצב, אני שומע מוסיקה, מאחת הקומות כנראה.
צעדים על מתכת...? מרכין את ראשי, האין זו עוד פתח? התאמצתי
רבות להרימות, והוא שכב
במאונך זה זמן רב. זעקתי, ונשפתי, והוא נמוג אחורה כמו דף ספר
שאין בסבלנותך לפרשו.
אספתי חתיכת זפת, והשלכתי פנימה בסקרנות של חתול, רעש של מיים
חזר אל אוזניי.
מבלי לחשוב פשטתי את נעלי, התישבתי על שפת מתכת חלודה מרטיב את
קצות אצבעותי.
-נזכר בעינייה..הרי זה לא היה מזמן, ולבי פועם מציף את עניי
בנוזל מלוח ובהבזקי זיכרון קצרים.
אפילו כאן לא תמצא שלווה. הרהרתי לרגע, והוצאתי את השקית
מהכיס.
עצב כבד נפל על נשמתי, נטלתי את הכדורים אחד באחד, עשרים
במספר.
עצמתי את עיניי, נראה כמו שהשחור של העניים הסגורות הינו חלל
בפני עצמו.
הרגשתי דם זולג מאפי על מכנסי ג'ינס בהירים.
וכשפתחתי את עיניי הכל כבר היה אחר, קירות האבן הקצרים נראו
ענקיים, ואני יושב כאילו על
קצה קופסאת קרטון ענקית, מתנדנד בין אבדון.
מחשבות בהירות כמו לא בקעו מראשי אלא מכפות ידי עשויות עץ
מגולף היטב.
זינקתי פנימה, אל תוך תהומות תעשייתים מנתק את עצמי מכבלים
מנרוסטה.
מאבד את נשמתי לתוך רייח חריף של פלסטיק.
בועות, כמו עולמות שלא נחקרו, מתרוממות ומתרוצצות אל פני
המיים.
פחד, שקוע בבריכת נוזל לא מוכר, מפרפר וניסיונות שחייה נשכחים
בהד העצום.
חושי נתחדדו באורח פלא והקנו לי ראייה גם אל מתחת למיים
האכורים.
ובפנים, נחשים ורודים נצמדים לדפנות ומטפסים באדישות בבאר חסרת
קרקעית.
צללתי בנחישות לעומק האפלולי, מוקף דגיגים זוהרים בשלל צבעי
הקשת מתאגדים
לצורות סימטריות ומדויקות להחריד. לחץ פנימי דורש ממני לעלות
חזרה לנשום אוויר,
אך אני ממשיך, מתעלם מקולות פנימיים. צולל דרך עצים מיסתוריים
וירוקים כמו בקבוק זכוכית משופשף.
סוף סוף נושק עם סנטרי לתחתית, מחפש דבר כל שהוא, בין העלים
והזרדים ששם.
פתח צר ומעליו כתובה המליה "ליבידו" שאת פירושה לא ידעתי.
מלו ברירה נכנסתי פנימה, לתוך מנהרה שאת חלקה הגדול נאלצתי
לזחול בבוץ שחור משחור.
לפחות יש לי אויר, חשבתי מחשבה חיובית, לפחות אחת.
מפעם לפעם היה הבוץ צפוף מדיי מכדי לנשום מבעדו, אך לא איכזב
מעולם, שלאחר כמה מטרים
היה אפשר לנשום לרווחה. כמה זמן זחלתי? לא יודע, אך כשפרץ האור
בקצה המנהרה הוא היה חזק מדיי
מכדי שאפקח את עניי. זחילות מהירות, התמלא ליבי במוטיבציה חסרת
היגיון.
בקעתי מהמיים הקרים והופתעתי לגלות שאני נמצא במרכזה של ביצה
אפלה.
השמיים אפורים, נראים בקושי רב דרך ענפי העצים וערבות הנחל
הגבוההים.
האדמה רכה ורטובה, דשא זהוב כקש מבצבץ על סלעים שמלאו את הביצה
בנקודתיות.
גורר עצמי מהמיים, קבוצת חרקים קטנטנים מזנקים לכל עבר, נבהלים
מנחיתתי מלאת העייפות
על אדמתם הקדושה. סורק את השטח בעניי הצורבות, שערי הכהה נפול
ובגדי קרועים ורטובים,
דבר שהכביד את משקל גופי וסירבל את צעדיי על אדמה ספוגית,
עשירה בצימחיה ולא יציבה כלל.
סוחט את חולצתי בעוד מתקדם בצליעה אל תוך היער המוזר, יורק
חתיכות עשב, מחפש מעט שמיים צלולים.
נדמה שכל זכרוני אבד, באותו הרגע שמי לא עלה בראשי, אך עצב כבד
מילא את חלל הבטן.
לתאר עולם כה משונה זו משימה קשה ביחוד שאני עדיין נחבט בשאלה
"האם כל זה היה חלום?"
אך זרעותי כואבות משחייה, עניי אדומות ותמונה שצרובה במוחי עוד
מהדהדת ברקע של סימני שאלה.
חשבתי שאבדה עלי דעתי, אך החיזון שנגלה מולי, מלא את הספק
בתמיהה רבה וחששות לשפיותי.
ביקתה קטנה ואפורה, מצידה השני של הביצה, הוסתרה על-ידי הערפל
שכעת נע אל תוך סווח העצים.
כואב לדרוך על הדשא הקוצני, מדי פעם חדרה אבן קטנה אל בין
אצבעות רגליי.
דמות, קטנה מכדי שאוכל לזהותה, תולה סדין לבן על חבל, מול
המבנה הקטן והרעוע.
צעידות חשדניות דרך שיחים וענפים מותירים חבלות קצרות על
רגלי.
היא נכנסה פנימה, אני מניח שלא הבחינה בי, מקופף נמנע מרעשים
מיותרים.
הסדין לא היה כל כך לבן כשהייתי מספיק קרוב בכדי לחוש בו, הדלת
היתה פתוחה מציגה גב נשי ושער
שחור חלק שהיה פרוע לנהרות צמודים מזדחלים בפיתולים לאורך
חולצתה האפורה והבלוייה.
"שלום." מלמלתי אליה, היא הסתובבה כנבהלת קלות, חיוך קטן על
פניה החיוורות.
מסיטה את שערה מפרצופה שחושף זוג עניים חומות חסרות ברק.
"שב" אמרה והצביעה על כסא מול שולחן ערוך בדלות.
ישבתי, מביט בגופה הכחוש, ממלמלת שירים ובוחשת תבשיל בעל ריח
נעים.
שאלתי לשמה, הסתובבה, כיווצה ענייה, וענתה : "גבעול" גיחחה
קלות והמשיכה בעיסוקה.
בחילות עוברות בגופי, ואני חסר מנוחה. לא מבין את פשר קיומי.
היא לבשה שמלה אפורה שנגררה לאורך רצפת העץ המלוכלת בהליכתה.
פרצתי את הדלת באמוק, אל הביצה, שופך את נשמתי אל תוך מיים
עכורים.
היא, אחרי, אוחזת בכף עץ קטנה, שדיי דמתה לה באותו הרגע.
"אתה בסדר?" שאלה גבעול רוכנת אלי, מגע ידה השמאלית עובר על
גבי הרטוב.
ידיים כל כך לבנות מעידות על כמות אור השמש שחודרת למקום שכוח
אל זה.
"כנראה שבלעתי קצת בוץ.." הסברתי וניגבתי את פני במגבת קטנה
שהציע לי .
חזרנו אל הביקתה הקטנה, בתוכה חדר אחד, מכיל מטבח ומיטה קטנה
ורעועה, אבק חודר בקביעות דרך החלון היחיד, זולג על קרן אור
חלשה.
קערת עץ הוגשה לי, ובה תבשיל שורשים דליל, כך הסבירה, טעמו
מריר עד מלוח.
"איך אתה מרגיש?" התיישבה לצידי מצידו השני של שולחן העץ.
"מוזר.." עניתי, בוהה בציבעה האדמדם של הארוחה. עינייה החומות
עוברות על גופי בעיקביות.
לא זכרתי כלום מעברי, אחרת היה לי המון מה לשאול אותה, אך הכל
נראה ברור ומובן באותו
הרגע. הבחנתי בצמיד חוטים שחשק את צווארה הארוך והצח.
מבט מהרהר הופיע על פניה מלטפת את לחייה קלות, החליטה לשאול
אותי לשמי, אך לא היתה תשובה בפי למסור לה.
"את..יכולה אולי להסביר לי את פשר המצאי כאן?" מלמלתי. שוב
כיווצה את ענייה, מנתחת את
שאלתי הרדודה לעומקה. "אני תמיד לבד." ענתה ולגמה מהתבשיל.
"מי היה כאן בכדי לתת לך את שמך?" שאלתי. היא בלעה. "הביצה
כמובן." חייכה ושערת שורש
מבצבצת דרך שפתייה המלאות והאדומות.
צחוק מתגלגל ורועש בקע מפיה, הבהיל אותי מאד, קמתי, הכסא נפל
אחורנית.
"מה כל כך מצחיק?" כועס הייתי, קמה גם היא, התקרבה וחיבקה
אותי.
גבעול חסר יציבות, מתעקם מכל משב קל נשבר לרוח חזקה, לאין
חזור, כזאת היתה.
היא משכה את ידי והובילה אותי אל מחוץ לפתח הדלת, משם אל תוך
היער הצפוף.
לאורכו של נחל צר ועמוק, שנראה כל כך מלאכותי, מטושטש על ידי
עשבים וזרדים ירוקים.
הליכה ארוכה ומהירה בין עצים וצמחים פראיים, כפות רגליים
חבולות, כואבות מלחות וחפצים חדים.
והיא מדלגת לה על דרדרים ועשבים, אל תוך קרחת יער מעורפלת.
הדשא פרוע, ענפים כמו ורידים מכסים את השמיים.
במרכז, בקרחת יער, נמצאת לה מזוודה, שוכבת על גבה, מוקפת עשבים
שוטים.
הזדרזנו אליה, התישבה, מקפלת רגליה לישיבה מזרחית, ואני על
ברכיי משתעל קלות.
בתוך המזוודה תמונות מחיים אחרים, נדמה שהיו שם אלפים.
אוחז באחת מהן, ורואה שם דמות מוכרת, ועוד אחת. באחרת רואה את
גבעול לבושה בגדים אחרים.
גוון עורה שונה, וקשה לזהות את תווי פניה. שכן היו מחיוכות,
ומלאות חיים.

יום שלאחר

יושבים על שפת הביצה, מגרדים את האצות הירוקות, ומשליכים למיים
העכורים.
"כלום לא משתנה כאן אהה?" שאלתי, בוהה בה מהופנטת מטבעות
שנוצרו במיים.
"כלום, כמעת, חוץ מגובה המיים." השיבה וחפרה את כף ידה תחת
התחב.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בסקרנות. היא מהירה והצביעה על מקל ארוך
וכסוף
במרחק מה בתוך הביצה. "הוא נעשה קצר יותר, וכך המקום בו אנו
יושבים, מוצף מיים."
זמן קצר עבר, עד שעלה עוד רעיון בראשה חסר המנוחה. "בא ניתן לך
שם!" קבעה.
נרתעתי, וסרבתי, אך ללא הועיל. "אנחנו רק שניים כאן, אין לך
ברירה!" צחקה והתרחקה אל
תוך המיים בדילוגים קלים. הרכנתי את ראשי, מביט בה מהצד, אני
חושב שחייכתי.
"נקרא לך שמיים! כי אתה כל הזמן עצוב..." צרחה. "לא רוצה!!!"
צעקתי חזרה.
נשכה את ידה כחושבת. "מה דעתך על רוח?" צווחה. הרמתי גבה, זה
נשמע קצת יותר
טוב. היא הורידה את חולצתה, חושפת את שדייה החטובים.
צמרמורת קלה עברה בגופי, או שזו היתה רק הרוח הקרירה.
לאחר מכן, נכנסנו אל הביקתה, מכורבלת בסדין ישבה על המיטה,
ואני יושב על כיסא מולה.
"אני זוכרת..שזחלתי דרך תעלת בוץ והגעתי הנה..." רעדה קלות.
"מתי זה קרה?" מושג זמן שנאבד דיי בקלות אפילו לי.
"אני לא יודעת..אני לא מצליחה למדוד את הזמן, למרות הלילה.."
שהיה נטול כוכבים. הסבירה.
"קר לך?" שאלתי. היא הנהנה בראשה, מהרתי לסגור את דלת העץ
החורקת.
לא נותרו לנו מילים, תוך זמן קצר נרדמנו, היא על המיטה ואני על
הכיסא נשען על הקיר.
התעוררתי לצלילי זימזום הצרצרים במה שנראה כמו לילה.
הייתי לבד בחדר, נעמדתי, בדקתי בחלון אחריה, ומחוץ לדלת, מסביב
לביקתה.
"גבעול?" דיברתי אל היער, תוך שניות כבר הייתי מוקף עצים
וצמחים, נופל קם גורר את רגליי
בקושי רב בצמחייה העבה. בועט בתלפיים יחפות בסווחים ענקיים.
"גבעול!!!" ההליכה הפכה לריצה לאוכו של שביל אפר, מאבד נשימה
מחרדה.
קיר של צמח מטפס, גבוה וארוך לאין סוף מסמל גבול כניראה.
תקווה, יש דבר כזה?
תהייתי עם זו המילה אותה אני מחפש זה זמן מה, כדי לומר שאותה
איבדתי.
נאנחתי, מסב את גבי אל הקיר, וחוזר על צעדי.
אתה יכול לזהות פחד כשהוא מהלך במסדרונות נשמתך, בוחן חדרים
וסוגיות בלתי פתורות,
שום דבר לא ניראה אמיתי דיו, מובילים שולל את חושי, אך לא את
דעתי, שכן הצמחים ירוקים מדיי,
המיים צלולים מדיי, והאדמה, כאילו חוקי הגרוויטציה נכתבו
כנוסחא מדוייקת שאינה צורכת התנגדות
דייה בכדי לספק תנועה חלקה לעצם מהלך כמותי.
אני ודאי חולם, וזהו חלומי הראשון.
הולך בין העשבים הירוקים הסינטטים, מגחך וחושב לעצמי: "איזו
בדיחה אכזרית."
כלוא בתוך אקוואריום, ספק חי, ספק מת.
אוחז בפיסת אדמה, והיא, מורכבת מפיסות חומר פלסטי קצוץ ומזערי,
צבוע חום.
אני רואה אותה. שוב.
חצי גוף בתוך הנחל, חצי גוף מעל, ערומה.
שערה הארוך גולש על חזה צלול. מסתיר כל רמז אירוטי שבעניין.
"חיפשתי אותך.." גמגמתי. והיא הסתובבה.
האדמה עליה עמדתי היתה כל כך ספוגית, שמדיי פעם נאלצתי להעביר
את רגליי לנקודה אחרת.
"ומצאת." אמרה מחויכת.
"לאן הלכת?" היא המשיכה להשפריץ על עצמה מיים, והתעלמה
משאלתי.
"את בטח חושבת שאת נורא מצחיקה!" אמרתי בציניות, וקפצתי אל תוך
המיים שהגיעו בדיוק
עד הפופיק. "עכשיו אין לך לאן לברוח.".
חשבה לרגע: . "תמיד יש לאן... השאלה, עם רוצים." מביטה בי
בקרות אכזרית, ומלטפת באצבעותיה את פני המיים הצלולים.
"נמאס לי להסתיר ממך מידע." אמרה, והשפילה את מבטה.
"על מה את מדברת?!" שאלתי וחבשתי חיוך מטופש.
"אתה מת." היססה והמשיכה. "יותר נכון, התאבדת." ראשה מושפל
מגרדת את קרקפתה בהיסוס.
הכל נראה כל כך ברור עכשיו, כמו היקום עצמו. כולם יודעים שהוא
חלק מהכל, אבל אף אחד
לא מבין את משמעותו גודלו או הצורך שבו. הוא פשוט שם,
עובדתית.
"את בטוחה?..." מלמלתי. מנסה לתפוס את ענייה.
"אז מי לעזאזל את?!" צחקה. "אני? אתה באמת רוצה לדעת?"
נלחצתי קצת, אבל ללא זיכרון, אין למה להתגעגע, או רצון מסוים
להבין למה זה כך.
"טוב, אני לא זוכרת בדיוק את שמי..." נשענה על הגדה. "הכל
מתחיל איי שם באירופה, במאה ה19 של האלף
שלך, הייתי מאורסת לבחור בשם איוון, את שמו אני זוכרת בבירור."
גירדה בסנטרה, מנסה להתרכז יותר.
"הבחור מהתמונה?" שאלתי, והיא הנהנה לחיוב.
"היתה לנו חנות קטנה לכלי חרסינה, לא הצלחנו להביא ילד לעולם,
ניסינו דיי הרבה."
נשענתי גם כן. והיא המשיכה. "יום אחד הוא הפליג על ספינת
סוחרים, במטרה לקנות סחורה משובחת
, הוא נעדר כמעת עשר שנים, יום יום הייתי מחכה בנמל, אך הוא לא
חזר."
דמעות גולשות על פניה הצחורים, מנסה לחייך, אך ללא הצלחה.
"שמעתי סיפור, שהסתבר שהיה נכון, הוא עבר לחלקה האחר של
המדינה, שם הקים לו משפחה."
הבנתי את כאבה. אך לא לא היה ביידי לתת לה נחמה.
"ארזתי מזוודה, דפקתי בדלת... הוא עמד שם, ותינוק אחוז בין
זרועתיו בהם נהג לחבק אותי."
"הוא בטח היה מופתע.." אמרתי. ניגבה את פרצופה.
"בזמן העדרותו מכרתי את הבית, ואת החנות הפכתי לבאר שם נהגתי
למשכן את גופי לעוברים ושבים."
הרימה את ראשה, וענייה חודרות את אישוניי, ממלא את נשמתי בעצב
רב ואבל.
"הוא לא ניראה לי מופתע, אז הפתעתי אותו בעצמי." כיווצה את
ענייה בערמומיות.
"בלעתי כל כך הרבה רעל, שהיה מספיק להרוג אותי מאה פעמים."
גיחחה.
"ונפלתי אחורנית, בגרם מדרגות קטן, אל תוך שלולית בוץ, הוא
נעמד מעלי, פניו בוכיות, ואין ביכולתי למלמל מילה אחת
מלבד "למה" ניסה למשוך את גופתי, מחליקה חזרה, נאחזת בזוהמה,
אליה התרגלתי בעשור שעבר."
"ואז מצאת את עצמך כאן?"
"אתה מאמין במלאכים?" שאלה. "אדם שליבו נשבר, וחייו היו
אפורים, וגורלו מר מכדי לשתותו, במותו מוצא
נחמה, הפכתי מלאך שתפקידו להכווין בני תמותה שלקחו את חייהם,
לעולם הבא."
"זאת אומרת שאני נמצא בתחנת ביניים?" המיים נהפכו קרים יותר
בין רגע.
"האמת, מביחנה תאורתית, אתה עדיין חי." הופתעתי לשמוע .
"אז אני רוצה לחזור!!" זעקתי. "אבל אתה אפילו לא יודע לאן אתה
הולך!" קראה ואחזה את ידי.
"לא התאבדתי!" כעסתי, נאחז בגדה תולש עצמי החוצה.
"לאן אתה הולך?" שאלה בטון מר.
"מכירה את ההרגשה הזאת?" שאלתי, נעמד בדיוק מעליה. סוחט את
חולצתי.
"איזו הרגשה?" חייכה. - "ההרגשה... שכולם טועים ואתה צודק?
שאתה רואה וכולם עיוורים?" אמרתי.
"על מה אתה מדבר?! זה רק אני ואתה כאן!" מבטה כעוס. לא ידעתי
שזוג עניים יכולות לבטא כל כך הרבה רגש.
"אני חייב לצאת מכאן!" קבעתי, סובב את ראשי בנסיון לקבוע את
צעדי הבאים.
מביט בה, מושיטה לי את ידה. "את רוצה לצאת?" שתקה. הושטתי לה
ידי הימנית.
רעש מוזר בקע מגופה, היא נתקפלה קלות, מגבה בקעו זוג כנפיים
ענקיות וצחורות. פנייה זורחות כמו הירח בחודש מלא.
נבהלתי, היא ניפנפה בהן קלות, וריחפה החוצה מהמיים.
"חבק אותי" אמרה בקול שנשמע כאילו נוגן בפסנתר. וכך עשיתי.
דוחקת את פניה על צווארי הקר, עוטפת אותנו בכנפיים גדולות
וחמות.
לפעמים אתה שואל את השאלות הלא נכונות, ומקבל רק שקרים, לפעמים
אין שאלות, רק תוצאות של בנאדם מיואש.
"לא התאבדתי..." לחשתי.
חום של רחם, תהייה של תינוק בן יומו, חסר שאלות, חסר יכולת
בעולם פיזי, מביע את רצונותיו בבכי וחיוך.
"מה עשיתי?" גמגמתי. "אהבת, איבדת, והתאבדת, בניגוד אלי,
ריגשות אשם הביאו למותך." לחשה וחיזקה את זרועותיה סביבי.
זיכרון, אני חושב שהוא חוזר אלי, חודר כמו קרני שמש דרך סדין
דק כחול, ממלא את החרדה לחיי, להשלמה מלאה עם מעשיי.
"לא עשיתי דבר.." לחשתי לאוזנה. היא אחזה בעורפי, ממקדת בי את
מבטה המזוגג.
"ואני ראיתי הכל, ולא יכולתי להגיד ולא חצי דבר." אמרה,
וכנפייה חודרות את גופה חזרה.
"אני זוכרת, באחד הלילות שבהם נהגתי לעבוד, ביקר אדם, גס רוח
ופניו אדמדמות, הוא הרביץ לאחת הנערות שעבדו איתי.
כולנו היינו שם נשים, חסרות הגנה, מוכנות לבזיזיות ולמעשי
האונס החוזרים ונישנים. הוא אחז אותה בחולצתה הלבנה, וקרע
אותה מגופה, אני שכבתי על המיטה, מדממת מאפי וגופי. תוהה עד
כמה השוטרים יאחרו שוב, ואת מי יאשימו עכשיו.
ואש האח גוהה, בוערת דרך עניי, קמתי ממקומי, אחזתי במקל הכסף
איתו נוהגים לסדר את הקרשים.
דילגתי במהירות, ושיפדתי את גופו המלא, חודרת את הנשמה ופורצת
דרך בית החזה." נשמה בכבדות והמשיכה:
"הוא נפל, נחבט בקרקע, למזלנו, היינו רק שלושה, הרמנו את גופתו
לאחר שהפסיק את רעידותיו, מכתב נפל מכיסו, בבוקר
אחרי, פתחתי את המכתב, שציין במדוייק איך להגיע לחנות כלי
מטבח, שענתה לשם אהובי, בצידה האחר של הארץ."
ללב שבור יש מרפא, והוא נמצא בתוך שני מילים פשוטות אותן קשה
מאד לבחור, אותן מילים עונות לצורך של אדם מסויים,
לכן הרכבן משתנה מאיש לאיש, מלב ללב. לפעמים הלב מתרסק, לתוך
מיציה הגועשים של הנשמה הפצועה.
נחבט ברגשות, נאכל בחומצת הספק, האצבעות שנהגו להצביע על
פרצופים, שבורות עכשיו. הזמן זורם בנהר, גורר אותך איתו
ולא משנה כמה תאבק, לא תוכל לחזור לאחור, רק להרכין את ראשך,
ולהרגיש את נוזל החיים מבטל עצמו, ממלא את ראותיך.
"אני מלאך המוות מתוך בחירה, אני שלא אתן לך לחזור לאחור, אני
הנהר." הכריזה.
הרפתי מגופה, מאבד תקווה, מנתק את עצמי מכבלים של חיבה, חוזר
אל הביקתה, אל החדר.
אני שלם עם מעשיי, מחבק את רגליי , מנחש מה עושים עכשיו?
ובאילו אטרקציות אמלא את מותי כעת.
מראה פנייה שוב עולים בדעתי, אך עכשיו בידיעה שלשנינו גורל
משותף, חשתי הקלה.
מרחם על הוריי, שסיבלם ימלא חיים שלמים בכאב, אך בטוח אני שלא
ינהגו כמותי, בפזיזות.
היא, מסורבלת כולה, אחוזת בכלי עץ גדול, שבמציאות היה מפיל
אותה ארצה.
"אתה בטח רעב!" קראה, ודחקה את הסיר לתוך הקיר בעזרת גבה.
מבטי מעורפל ומחשבותי ממוקדות, עד מתי היא תמשיך לשחק את המשחק
המטומטם הזה?! תהייתי.
התקופפה, והציתה אש תחת. מלמלה לעצמה שירים שהתקשתי לזהות.
לא עברה דקה והיא חזרה עם שורשים, חנוקים בכפות ידייה, בטח כפי
שחנקה את צווארי שם מתחת למיים.
אני חושב שהיא המשיכה לשחק ב"חייים" גם לאחר מותה, להפיג את
השיגרה, לפי חישוביי, בטח הרבה זמן עבר
מאז יצרה מגע עם בן אדם, ברור שנאבדה עליה דעתה... "באמת?"
שאלה ומבט כעוס על פנייה.
"מה באמת?" שאלתי, יודע בדיוק על מה היא מדברת. חייכה.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת, אני שומעת את מחשבותיך...אז
תחשוב בשקט.." צחקה.
"ועדיין לא הרגתי אותך, אז תפסיק לזיין ת'שכל." המשיכה, מביטה
אל הנוזל המתבשל.
"מה את אומרת בעצם!!!? אני לא מבין!!!" צעקתי, קם אליה. דוחק
אותה לקיר.
היא חייכה, ונישקה את פי, והתקרבה אל גופי. לא הספקתי להיות
מופתע מהתנהגות מוזרה זו, וכבר שכבנו על הקרקע.
היא מעלי, מפשיטה אותי מבגדי, ואני אותה מבגדייה, הדלת פתוחה,
אבל אף אחד לא יבוא.
רגליים וזרעות נחשפים מפרצי הבגדים שנשלכו הצידה, נשתלבו
באנטומיה המושלמת שבין גבר לאישה.
פיטריות סקרניות מבצבצות דרך מתפן הדלת, ואני מעביר את שפתיי
על גופה הלבן, אוחזת בידי, מרכינה את ראשה
אל פניי. "אנחנו נמצא דרך להעביר את הנצח יחד....לא?" לחשה
בערמומיות , ושערותיה השחורות,
כנהרות מפותלים הנשפכים מגבה אל תוך חלל החדר, זורמים על גופי
ומחוצה לו.
מי חשב שיום אחד אשכב עם מלאך המוות, אחוזים, מזעיים, זועקים
כל אחד מכאבו שהתגבש לכאב אחד, ומשם לפורקן עצום.
מביט בה, מחייכת בבישנות לא מתורצת, מרגיש כיצד אני מתנתק
מגופה, מתגלגל הצידה. מחליק את ידיי בחזרה אלי, דרך שדיים
ופחדים אחרים.
ואף לא שערה מיותרת אחת על גופה הענוג, דרך הזעוות הקבורות
בתוך תעתועים של זיכרון, ומעט נחמה.
המוות הינו פלג של החיים עצמם, נתיב רייק מכלי רכב, בו היעד לא
יודע, ועיני הנהג קשורות.
באותו יום נפרדתי מאותם זכרונות זניכים, משאיר אותם בעברו של
אדם מת, שלם עם גורלי, אני כבר לא לבד.

הזמן עובר, נדמה לי. יום רודף לילה, וההבדל הקל בנייהם מעוות
את תפיסת הזמן.
מדיי פעם היתה נעלמת, גיחות קצרות לעולם האמיתי, הסבירה, אך
מעולם לא סיפרה לי
על הרפתקאותיה. והאמת, זה לא כל כך עניין אותי. החלפת מילות
ציווי, זה כל מה שהיה בינינו.
שוב, בוקר, כנראה. מפהק על מפתן הדלת הפתוחה. היום יהיה שונה,
מבטיח לעצמי בלב.
היא, נעדרת, שום דבר לא חריג. התחלתי ללכת לאורך השביל, מדלג
מעל שלוליות בוץ, אל תוך האפלה.
עשבים ירוקים מעבירים עצמם על כפות רגליים חשופות. וענן בודד
נבלע בתוך חשכת השמיים.
משפשף את עיניי מהשאריות של הלילה, דואג לקצב הליכה קבוע.
הגעגוע מכרסם את דעתי, עמוק בפנים, חיפשתי את הדרך החוצה. אך
הדרך מסרבת להגמר.
שעה, אולי כמה דקות, אני חושב שאפשר להרגיש זמן כשהוא נשאף דרך
ראותיך וננשף עלאה.
פרצתי בריצה, והריצה הפכה מטורפת, הכאב כבש את רגליי אך השמחה
לדעת שאני נמצא בעלייה
היתה גדולה. הזווית נעשתה חדה מצעד לצעד, עד שנאלצתי לטפס במו
ידיי, גבעה או שמא הר?.
חרקים קופצניים, חסרי צורה, כמו אורז שהפיח בעצמו חיים, מקפצים
באחידות כשאני קרב עליהם.
מנסה לקופף שייח עקשן אל הקרקע, אך ללא הועיל, דורס אותו
בנחישות של עכבר הנמלט על חייו.
שלב שלב, דרך אלף מדרגות, הרחקתי אל העננים. נוף של צמרות
עצים, וביצה. ממרחק יכולתי לראות את הבקתה.
נעלמים אט אט אל תוך הערפל, ואין אדם זולת עצמי.
מפולות קצרות של חול ואבנים קטנות נוצרות תוך כדי, האויר כל כך
קר.
מאגף בידיי את פסגת ההר הקטנה, כמו והיה זה כקונוס וקצהו חד.
סוריאלסטי.
"לעזאזל..." לחשתי, בוחן את הסביבה בפנורמיות. דוחס את גופי
לעברו השני של ההר דרך עץ שגדל עקום.
עמק, ובקצהו חוף ים אפרורי נראו באופק, תהום עמוקה במרחק של
צעד נוסף.
מחליק בעדינות מטה, צידו השני היה שומם, אבק וחול אפור, אין
אדמה וצמח.
ואף טיפה של חרטה בליבי.
נחבט באפר, מתגלגל במידרון חסר רחמים ונעצר נוקש בראשי על סלע
ענק.
מדבר של אפר אפור, מקושט באבנים וסלעים לבנים שחודרים אותו,
נעמדתי, מנפנף מבגדי את הליכלוך.
תוהה מתי יפסק ענן העשן שייצרתי בנפילתי.
קשה קצת לעמוד, גופי רועד, פצוע, כמו ציפור שסטטה לתוך קיר
בטון ועתה שרויה בהלם.
צולע את דרכי אל קו המיים, וכל צעד נחרט בחול הבתולי, דממה
אגפה גם את שריקת הרוח שחסרה לי מאד.
"ילד!" שמעתי צעקה ממאחורי, מסובב את גופי במהירות, ובמבט
ממוקד אחד נגלתה אלי דמותו של
אדם מבוגר, קשיש אפשר לומר, לבוש מכנסיי בוקסר כחולים צמודים
ומגבת בידו האפרפרה.
"לאן אתה הולך ילד?" חייך. "אין דגים בשעה כה מוקדמת!" חייכתי
חזרה הוא התקרב,והושיט לי את ידו לשלום.
"למה אתה חבול ככה כולך?!" הרים גבה לתמיהה. למראה עין נראה
כאדם החביב ביותר שראיתי מימיי.
השמיים התבהרו במקצת עם הדקות החולפות.
"איפה אני?" שאלתי מנסה לעמוד בקצב צעידתו לאורך החוף.
"בחוף הים, אלה מה?" התנשף קלות "לא מוזר לך שאנחנו לבד?"
שאלתי סורק בעניי את האופק.
אפילו הגלים חסרים לי, חשבתי לעצמי. "אף פעם לא היית לבד?"
קימט את פניו "בוודאי שכן, אבל תראה
נוצרת אשלייה שרק אנחנו כאן, בעולם הזה..." נאנחתי באכזבה. "על
מה אתה מדבר ילד? יש קצת אנשים פה ושם.."
"מוזר אבל אני רואה רק אותך, ואת גבעול כמובן." - "מוזר, כי
אני יכול לספור לך לפחות עוד עשרים אנשים שאני רואה ברגעים אלו
ממש."
אמר ונפף בידו, כאילו רואה אורחים רוחצים שאינם ניגלים לי.
אימצתי את עיניי ואף שיפשפתי אותן.
יכולתי להבחין בתנודות המיים, נדמה שאנשים בלתי נראים רוחצים
להם.
"מה הסיפור הלכת לאיבוד?" שאל, אך לא היתה תשובה בפי לתת לו.
נעצרתי.
המשיך כמה מטרים ואז החל חג סביבי בדילוגים מחויכים.
"אתה לא יודע איפה אתה נמצא?" שאל ונעמד מולי. היינו ממש באותו
הגובה.
"נמאס לי אני רוצה תשובות!!" צעקתי כמעת בבכי. מעלה על פניו
הבעה רצינית, מתח את מכניסיו ואמר:
"אתה מת." עיקמתי את פני והרהרתי לרגע בבילבול. "אז איך אני לא
יודע את זה כמוך?" אמרתי בחשש רב.
"זאת לא פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה, זה נדיר יחסית, אולי
קצת עצוב, אבל חומרים כיימים עדיין פועלים במח שלך ונועלים
בפני הנשמה שלך את היכולת לצאת מהגוף החומרי." הייתי קצת המום
מהניסוח, אך יכולתי לראות עכשיו במעורפל עוד אנשים מבוגרים על
החוף. "מתיי זה יגמר?" שאלתי ודמעות חונקות את גרוני.
"זה בחיים לא יגמר, אך המוות הוא אין סופי." אמר והוסיף : "רק
הזמן בעולם הפיזי ישפיע על מצבך בעולם זה."