הפעם אלמד אותך אחת ולתמיד להיזהר מאש, שמעת?
כך היא זועקת ממרומי קומתה ומתיישבת בחלוק הבית המהוגן שלה.
החלוק המשובץ, הצווארון הלבן. שערה השחור, הבוהק והמסודר סביב
פני הלב הנאות. הפעם תחנך את בתה כמו שצריך.
ילדה מעצבנת. ערנית, תמיד שואלת שאלות. מישירה מבט בעיניים
חומות, עגולות ומביכות. בת חמש ומזמן קוראת ומתווכחת עם אביה
על נושאים שברומו של עולם, והוא עונה לה כמו שהייתה מהנדס
-עמית ולא בתו הקטנה. אתמול למשל דנו בשאלה, מדוע השמים נראים
לנו כחולים. את מי בכלל זה מעניין.
האם מוציאה מחבת מן הארון. איפה השמן?
הנה, אימא, אבא החזיר למזווה מה שנשאר מטיגון הלביבות.
שוב לביבות? חג החנוכה נגמר. לא נמאס? תמיד כשאני נוסעת לתל
אביב לשמוע קונצרטים עם הקוזינה, הלא אתם חוגגים לכם, מה?
והגפרורים, לאן אלה נעלמו?
אימא אוחזת במכשיר ההצתה האוטומטי המדליק באחת להבה מאיימת
בכירי הגז של הדודים מאמריקה שגרו באורות.  כשעברו דירה - או
אולי ירדו וחזרו לאונטריו - מכרו כמה מפריטי הציוד "המודרניים"
ואלה שרדו בבית ארבעים שנה.  
עכשיו האישה הגבוהה והנאה מחממת משהו על האש.
הילדה החיוורת מרחרחת (תפסיקי כבר עם הקולות המגוחכים האלה!)
היא בדרך כלל יודעת עוד ברחוב מה מכינים בבית לארוחה. שוב אימא
שרפה קציצה. או חביתה. גם את ריח הכביסה שאבא הרתיח בדודים
במוצאי שבת היא חשה למרות ריחוקו של "חדר הכביסה" (שליד הלול)
מן הבית החדש.
כשתגדל ותהיה לאם בעצמה הילדה לא תזכור אם זה קרה בצריף
הסוכנות הישן בו גרו שנים, או באותו בית "חדש" שאביה בנה במו
ידיו.  
זה לא קפה, שהיא מכינה לעצמה: אימא תמיד שותה "נס קפה". אין
ריח של טיגון אבל...
בואי, בואי מהר לעזור לי!
מה אימא רוצה עכשיו. ריח של טיגון וחריכה אבל לא ברור של מה.
הילדה משליכה את הספרון על נילס הולגרסון ואווזי הבר, ודואה
לעבר האם, מחדרה שממוקם בקצה הנגדי של הבית. פניה  משתקפות,
לבנות, במראה שבהול המוביל למטבח.
בפעם שעברה היה העניין של הדם שירד לה והיא ביקשה עזרה, מה עוד
יכול להיות...
אימא?
כף היד לפותה כבצבת. האם אלה זרועותיה הארוכות, השחומות של
האישה השחורה, הנאה, בעלת ההילוך האצילי -
אימא מדביקה את הכף על כל האצבעות הנפרשות אל תוך המחבת.
הילדה לא תדליק נרות שבת במקום אמה שנסעה לשמוע קונצרטים.  אחר
כך כבר כן.